ישנם הסרטים שאתה יוצא מהם ושואל את עצמך למה? למה עשו אותם? אתה שואל את עצמך גם מי? מי קרא את התסריט ונתן אור ירוק להפקה? "על פי חוקי המשיכה" הוא בדיוק סרט כזה. הוא נכשל בארץ מוצאו וגם לכם אין שום סיבה שבעולם ללכת ולראות אותו. דווקא באתי עמוס ציפיות מנומקות: קומדיה רומנטית קלילה מהבמאי והתסריטאי של "דלתות מסתובבות" הבונבוני; ג'וליאן מור, אחת השחקניות הטובות בהוליווד כרגע, ופירס ברוסנן השרמנטי בתפקידים הראשיים; פרקר פוסי האלטרנטיבית בתפקיד משנה ותמונה יפה בפוסטר. בהחלט פוטנציאל לטראש אמריקאי מצויין שהסתיים בתוצאה בלתי ניתנת לעיכול.
מדובר בקומדיה רומנטית שאינה אומרת שום דבר חדש, מצחיק או מעניין. אין בסרט ולו המצאה אחת מקורית מכל בחינה קולנועית שהיא, והוא אורך כשעה וחצי אך נדמה ארוך בהרבה יותר. ברוסנן מאוד רוצה להיות קארי גראנט אבל לא כל כך מצליח לו, מור משחקת (בחוסר חשק ניכר) דמות עבשה שקטנה עליה בשלושים מידות, פוסי מאכזבת בתפקיד מטופש ומקושקש עוד יותר ושאר הדמויות גרועות ושטוחות אף הן. הכימיה ההכרחית בין בני הזוג הרומנטיים פשוט אינה קיימת, התסריט הכה טלוויזיוני (שנכתב על ידי לא פחות מחמישה אנשים) צפוי, בנאלי ומשעמם והבימוי מנוכר וחסר דמיון.
העלילה המוכרת לעייפה מספרת על עורכת דין ניו-יורקית לענייני גירושים, כמובן נוירוטית, בודדה ובעלת טעם נורא בבגדים. יש לה אמא עם תסביך פיטר-פן בתפקיד החברה הטובה (אותה מגלמת שחקנית הגדולה ממור בשמונה שנים בלבד), ומחזר בדמות עורך דין שהוא, במקרה, גם המתחרה שלה. תוך התקשקשות בנפתולי עלילה מיותרים, הכוללים טיפול בתיק גירושים של מעצבת אופנה קפריזית ורוקיסט בריטי מגוחך, על בני הזוג להתאחד. בנוסף כמובן שעל הגבר מוטלת המשימה לגרום לאשה שמתמחה בפרידות, לחזור ולהאמין בכוחה של האהבה, אך חשוב מכך - בחשיבותם ובנחיצותם של הנישואים. מי אמר ג'ורג' בוש ולא קיבל?
אפשר להבין את השמרנות. הסרט קופץ הרבה מעל הפופיק של עצמו ומנסה, בחוסר הצלחה משווע, להחיות את ז'אנר קומדיות הסקרובול שהיה נפוץ בהוליווד בשנות השלושים עד החמישים של המאה הקודמת. הסרטים, שהתעסקו בעיקר במלחמת המינים, הציגו גבר ואשה הנאבקים זה בזה כדי בעצם להסתיר את תשוקתם הלוהטת אחד לשניה. מוצלחי הז'אנר, שהיו כתובים בצורה מבריקה, הציגו עולם מטורף ובלתי הגיוני, דמויות אקסצנטריות וחד-פעמיות ודיאלוגים שנונים ומושחזים, ששילבו בין תחכום ואנינות לסלפסטיק והומור פיזי. הסרט מזכיר במיוחד את הקומדיה "צלע האדם", סרטם המוצלח של קת'רין הפבורן וספנסר טרייסי, (שהיו זוג במציאות והכימיה ביניהם נשפכה מהמסך) בו גילמו זוג עורכי דין המתאהבים במהלך משפט בו התחרו.
"על פי חוקי המשיכה" אינו מצליח להשתמש כראוי באותם מאפייני של הז'אנר, (בניגוד, למשל, לסרטם המעולה של האחים כהן "אכזריות בלתי נסבלת" שנרקח מאותם חומרים), ומוכיח כי מה שהיה טוב לשנות החמישים, כנראה כבר לא כל כך עובד בשנות האלפיים. מהניסיון הנוסטלגי ליצור קומדיה רומנטית עם "טעם של פעם" נותר סרט, והרשו לי להמשיך במטאפורה הקולינרית, שמשאיר רק טעם רע.