אתר אינטרנט איננו בדיוק המקום המתאים לכתיבה ביקורתית על ה"בלוג", המיזם הספק לואוטקי ספק הייטקי, שהחל את שידוריו השבוע כל ערב ב- YTV. התכנית עצמה הינה במה הולמת יותר לחיצי הביקורת, ובאמת - את רוב הדברים שרציתי לומר, סימסתי בטירוף ובלייב מהפלאפון שלי במהלכה. אמנם, כ- 80 אחוזים מהמסרים ששלחתי צונזרו באכזריות, אבל אם זהו המחיר שיש לשלם כדי שתרבות הטוקבק תזכה בלגיטימציה אהיה האחרונה להתלונן על כך.
ראשיתה של תרבות הטוקבק נמצא בתקופה שבה הדרכים העיקריות בהן יכול היה אדם מן השורה להוכיח שהוא קיים, היו לשרבט מילות אהבה פרוורטיות בשירותים ציבוריים, או לרסס בספריי את שמו החד פעמי על אוצרות טבע בארץ ובעולם. מאוחר יותר, סיפקו שתי האינתיפאדות קרקע נוחה להתפשטותה של התופעה אל הטלוויזיה, הודות לחלוצי הז'אנר - הנועזים שנהגו לעמוד ולנופף לשלום מאחורי גבו של שדרן אלמוני המדווח מזירת פיגוע זו או אחרת. ועדיין, הטוקבקיזם נתפש כזרם נחות, ולא פעם ניסה מאן דהוא להוקיעו מן החברה באמצעות שימוש במטבע הלשון "הישראלי המכוער". למרבה המזל, די אם ניזכר בהיסטוריה של גוש אמונים, כדי להיווכח שדווקא הרעיונות הסהרוריים ביותר, הם אלו שזוכים בסופו של דבר להפוך למיינסטרים המקובל על הרוב. ובאמת, באינטרנט תפחה תרבות הטוקבק למימדיה הנוכחיים באמצעות צ'טים, בלוגים, פורומים, אתרי מעריצים, אבל בעיקר באמצעות המסרים המיידיים בסופה של כל רשימה באינטרנט.
ועדיין, ללא תוכנית טלוויזיה עם שעת שידור, רייטינג ופרומו משלה, משולה היתה תרבות הטוקבק, לזמרי הקסטות טרם המצאת ערוצי הנישה - מוכרת, אבל נחותה. תכניות כוכבני הבזק שהביאו את השימוש האינטנסיבי בטכנולוגית האס.אמ.אסים לשיאה, ותכניות הריאליטי טי.וי אמנם סללו את דרכם של הטוקבקיסטים אל לבו של המיינסטרים; אולם רק ברגע שעלה "הבלוג", זכו המגיבים לגושפנקא האחרונה שנדרשה להם על מנת להיחשב לתרבות מרכזית. זוהי הפעם הראשונה שבה הטוקבקיסט זוכה לכבוד הראוי לו, יכול להתבטא כאוות נפשו, ולהוכיח לכולם שהוא קיים, ולו באמצעות 1.5 שניות פרסום המשודרות לכלל המדינה, ולא רק לחברי הקהילה באינטרנט. איך לא חשבו על זה קודם, שכל מה שצריך זה כמה סלבים מהשורה השלישית והרביעית, שמצד אחד ימשכו את הקהל כמו זבובים אל האור, ומצד שני לא יסיתו את תשומת הלב מהמסרים הנמרצים.
אחת התופעות המרתקות שנחשפות בתכנית, היא תהליך הנינטיזציה (ז'אנר מכונן בתרבות הטוקבק) המואצת והמבורכת שעוברת על הברנג'ה, המבטל למעשה את הפער המסורתי שהתקיים בין סלב'ז ותיקים לבין המוני הוונאביז, באמצעות אינטרס משותף אחד: להופיע בטלוויזיה סתם כך. עושה רושם שגם לסלבים נמאס להיות מפורסמים בגלל הכשרון שלהם, ובצדק. הלא פרסום על תנאי, משול לאהבה על תנאי. כל טוקבקיסט שזכה לצפות במסר שלו מרצד על המסך, מכיר את תחושת העונג המתלווה לפרסום שהגיע ללא הצורך המתסכל להוכיח משהו, פרט לעובדה שאתה קיים. כשהזמר אביב גפן מביא את אמא שלו לשידור, כשפיראס, שזכה בפרוייקט Y בגלל הכישרון, מציג את עצמו כערבי, כשהטוקבקיסט מבטן ומלידה ליאור דיין מציג את עצמו כמכור, וכשהעורך של אקזיט (לשעבר) גל רז מציג את עצמו כהומו, הם מאותתים לנו דבר אחד בלבד: כולנו רוצים להיות נינט טייב.
משום כך, אינני מוצאת טעם לשפוט את אביב על דעתנותו הדומיננטית בנושאים שעניינם מוצה בשנה שעברה, או את סגנון ההגשה הלימור לבנתי של פיראס, או את פיזור הדעת של דיין, או את חוסר התוחלת שבתכנית שידוכים להומואים. מבחינתי - כל זמן שהסאונד הגרוע והרזולוציה הנמוכה מאפשרים להתרכז בעיקר בטוקבקים, הסלבז גם יכולים להתקלח בדלתיים סגורות. שכן "הבלוג" מספקת לנו מדי ערב יותר משעה של גאווה לאומית: הנה, סוף סוף התפתחה גם בישראל זהות תרבותית, כזו שמגיעה מלמטה ואינה מסתפקת בייבוא מתחנף המשקף תשוקה פרובינציאלית להידמות לעולם המערבי.