תוריד תחתונים ותחכה לי על המזרקה של אגם

לצלם אחד בשם ספנסר טוניק (שום קשר מוכח ליצחק טוניק) נכנס ג'וק לראש. הוא מחליט לצלם המוני אמריקאים עירומים בכל אחת ממדינות ארצות הברית. איך הוא משכנע אותם להצטלם? פשוט מאוד: הוא ניגש לאנשים ברחוב ומסביר להם שהוא אמן שעוסק בעירום אמנותי. לפני שהם מבינים מי נגד מי, הוא מזמין אותם לצילום קבוצתי בעירום, בחמש בבוקר, עם הזריחה, על הכביש, באיזשהו מקום ציבורי. למשל כיכר טיימס בניו יורק. אין תשלום עבור הדוגמנות. זה לא "פנטהאוז" או "פלייבוי". מדובר באמנות. טוניק לא מציע להם שום דבר בתמורה, חוץ מצילום למזכרת וחוויה משחררת. אחרי הכל, זו חוויה נדירה לשכב על הכביש עירומים בחמש בבוקר עם עוד כמה מאות אנשים עירומים.

עד כאן זה נשמע כמו עוד גחמה של צלם תמהוני. ההיגיון אומר שהצלם ימצא את עצמו עומד לבד בחמש בבוקר בלב הכיכר המיותמת. מי יעלה על דעתו לקום בחמש ולשכב עירום על הכביש בשביל איזה אמן לא מוכר, ועוד בחינם?

אבל אמריקה שוברת כל היגיון. הם מגיעים בהמוניהם. צעירים, זקנים, שמנים, רזים. אלפי אנשים שרוצים להרגיש את החוויה המשחררת שבעירום הקבוצתי. רובם לא היו בחיים בחוף נודיסטים. אנשים שמרנים, אפילו ביישנים. הם מתרכזים בכיכר, מורידים את הבגדים שלהם על פי פקודה, רצים לכיכר, ועל פי פקודה נוספת נשכבים על הכביש. הירכיים מתנדנדים, הישבנים מפרכסים, השדיים קופצים. קר. התוצאה הסופית היא צילום בשחור-לבן. שטיח אנושי של מאות אנשים ששוכבים על הכביש בצפיפות.

פחות משבוע אחרי יום השואה יש בחזיון המסה האנושית העירומה הזאת משהו מצמרר. גם הפקודה להתפשט ולהניח את הבגדים מקופלים בצד בצורה מסודרת מעלה אסוציאציות קשות. לא לקחת שעונים, לא לקחת משקפיים, בלי נעליים. אבל האסוציאציות האלה שמורות, כנראה, למי שרואה בכל שנה סרטים על השואה, ורוב האמריקאים לא נחשפו לוויזואליה הזאת לפני "רשימת שינדלר". הם נותנים בצלם אמון מלא, וטוניק לא מנצל לרעה את ההתמסרות המדהימה שלהם. הוא מכבד אותם ואת גופם.

הסרט "אמריקה בעירום", שמשודר בערוץ 8 ביום שני (23 באפריל, בשעה 21:30), עוקב אחרי טוניק במסע הצילומים האובססיבי שהוא עורך מחוף אל חוף. התהליך חוזר על עצמו, ודי מהר זה מתחיל לשעמם. כמה פעמים אפשר לראות אנשים עם צלוליטיס מתפשטים ושוכבים על הכביש? העדויות של המצולמים מרגשות לפעמים, אבל רובן מסתכמות ב- Wonderful experience. חוץ מהמוזרות והקוריוז שבצילומים, התוצאה הסופית הרבה פחות מעניינת מהתיעוד שלה בסרט. וגם הסרט, איך אומרים, לא מי יודע מה מותח. מה שהכי מעניין שם הם דווקא היחסים התמוהים בין טוניק המתלהב והאגוצנטרי לבין חברתו המלנכולית והפסיבית, שנגררת אחריו לכל חור, עוזרת לו בהפקה ונשארת בלבוש מלא. אבל זה כבר נושא לסרט אחר. וואלה שקמי את עצמך, בובה.