נו סטרס. אני לא באה להכביד עליכם בדיבורים על הגרסה העדכנית של מילון אבן שושן, ואפילו לא להתיז כאן דיון בבלשנות א-לה-נועם חומסקי. הספר החדש, הקליל והזורם של רוביק רוזנטל, "חדוות הלשון" (עם עובד) - שהוא ספר המשך ל"הזירה הלשונית" שיצא לפני שלוש שנים - מתדלק את הדיון בעברית באנרגיות חדשות.
שפה היא יותר מאוסף של מילים במבנים תחביריים מוסכמים, היא דינמית, חיה, בועטת, נושכת ובעיקר, שייכת למי שמדבר אותה. רק למדברים החיים האלה יש את הכוח לשבש אותה ולעצב אותה כרצונם, ובהתאם לצרכים שלהם. הספר, בדומה לקודמו, הוא אוסף של טורים שהתפרסמו במדור "הזירה הלשונית" במעריב, בהם מתאר רוזנטל בקיצור קצבי והומוריסטי, ובזמן הווה, את העברית העכשווית וכך חושף את פניה של החברה הישראלית שמתפתחת ומשתנה. רוזנטל מתאר שלוש מגמות מרכזיות בהתפתחות השפה: חדירת האנגלית לעברית בהשפעת ההיי טק, והשימוש באינטרנט ותרבות הצ'יטוט; השפה הצבאית שכובשת ומתנחלת בשטחים חדשים; והשימוש הפוחת והולך במילים, פעלים ותארים, המבטא את רידודה הנמשך והמואץ של התרבות.
רוזנטל נותן כבוד לכ-ו-ל-ם. לצד ציטוטים מאושיות ההיי טק שמקליקים, מדלוורים, מדלטים ומפרמטים, מככבות הפרסונות הפוליטיות שמתרצות את הפלופים שלהם במילים יפות כמו, מחדל, כשל מערכתי, כשל נקודתי וכשל בכלל. בשיח הצבאי רב הנסתר על הגלוי, בכל פעם שהמציאות הכיבושית שלנו משתכללת נוצרות מילים חדשות המטשטשות ככל האפשר את הדרך בה דברים מתבצעים. כך נולדו: איתות, ביתור, כיתור וחישוף. ובל נשכח את ההתרעות שהן "הזמזום התמידי של חיינו, התרעות יש תמיד והרבה. לא קיבלנו התרעות, תרגום מעשי: הפיגוע לא נמנע" (67). השינקינאים, הפנויים/יות ומעשני הסמים תופסים ראש ותופסים תחת, משתדלים לעשות פאן אבל בעיקר אוכלים חרא, או שיט. הכדורגלנים והאוהדים שומרים על כושר והחמישייה הפותחת שהם תורמים לשפה לא נופלת לקרשים. בין המאני טיים לטיים אאוט, לדרבי חוקים משלו, והנבחרת שעשתה את הדאבל תישאר על המפה לפחות עד לסיבוב הבא.
לצד 35 המאמרונים גם 112 רשימות קצרות המתייחסות בדרך עקיפה או ישירה לקטע לצידו הן מופיעות. בהן דוגמאות לשיבושי לשון לרוב, למשל, איך התגלגל כדימוי השורש מ.כ.ר בעקבות אחאב מלך ישראל (טיפוס מפוקפק וחובב אלילים, מהרעים המרכזיים של מלכים א') ש"התמכר לעשות הרע בעיני ה'" (177) והחדיר את ניסוחי המסחר לעולם הסמים. מכאן, צורת הבינוני פעול המגדירה את המכור לסמים או בהרחבה: קרוע, מחוק, שפוך ודלוק. ישנה גם "סליחה", הנשמעת לעיתים בישראלית מדוברת כמו הזמנה למלחמה "סליחה, אני הייתי קודם" (241). מעניין לגלות שאנחנו עדיין מנסים לרקוד על כל החתונות "טאנצן אויף אלע חתונות" ואוכלים את עצמנו "אויפעסן זיך לעבעדיקערהייט" (129), עוד מהימים בהם היידיש דשדשה ברחובות, לפני שהשתקעה בבתי האבות ובבני ברק. בכלל מסתבר ששיבושי ניבים ופתגמים הם ספורט לאומי ועוד צורת הפועל נטויה.
רוזנטל מצביע גם על מגמות מדאיגות בהידרדרותה של העברית, השתלטותם של מספר פעלים על השפה, כמו גם הנטייה לשימוש בשמות פעולה במקום פעלים. אבל אפילו הביקורת הנוקבת ביותר נעשית באופן משעשע ולא מעוררת אנטגוניזם. חבל לאבד פעלים חביבים כמו נתן, הגיש והעביר (אותם מחליף הפועל הביא על שלל נטיותיו). לדידי, אין זה נורא כל כך כל עוד יש לנו במקום את לפרגן, לטלווז, למקסם,לספקלץ, לפקטב או במילים אחרות: את היכולת להנדס פעלים חדשים.
העברית הישראלית שמשקף רוזנטל היא גמישה, חושנית, מפתיעה ומשקפת את המציאות בה היא מתקיימת, אמיתית או וירטואלית. הספר המצוין שלו לוקח את הקורא לטריפ עברי עם הרבה ריספקט. ראסמי.
כלבלב קושילירבאק
6.6.2004 / 10:29