אחי איפה אתה?

דווקא כי קשה לי לשפוך על המקלדת את המלים האלה, אני אומר זאת בפשטות: 'לחסל את הליידי' של האחים כהן הוא סתם סרט. קשה, כי כשראיתי את 'צומת מילר', כתיכוניסט שמאס בקולנוע ההוליוודי אי שם בתחילת העשור הקודם, הרגשתי כמו ילד שמצא שטר של אלף דולר על המדרכה. קשה, כי על 'ביג לבובסקי' התענגתי גם בצפייה ה-127. קשה, כי אף אחד לא אוהב לראות את ההורים שלו מזדקנים.

כמה מלים על הסרט, שהוא עיבוד לקומדיה בריטית אפלה מ-1955, למי שבטעות נכנס לפה כדי לחפש אינפורמציה פשוטה: טום הנקס הוא פרופסור תמהוני, בעל חן מסוים, שמגיע לעיר חסרת שם על גדות המיסיסיפי שבדרום ארצות הברית, במטרה לשדוד קזינו מקומי. הוא מתמקם בביתה של קשישה חביבה (אירמה פ.הול), שמחלקת את זמנה בין שמירה על הסדר הציבורי לשיחות עם תמונת בעלה המנוח, ומקים במרתף ביתה את חפ"ק המבצע אליו מגויסת כנופיית לא-יוצלחים מהסביבה. הכל הולך (כמעט) לפי התכניות, עד שבעלת הבית מגלה מה קורה לה מתחת לאף והעניינים הולכים ומסתבכים.

אחד הקסמים הקולנועיים שהפכו אותי לחסיד של האחים כהן הוא היכולת שלהם לבנות דמויות של פריקים מסוגים שונים, להקצין את הביזאריות שלהן ובכל זאת לגרום להן לגעת בך ולסחוף אותך איתן או דרכן לנקודת המבט המשועשעת והאוהבת של הכהנים על העולם - זה שעל המסך וזה שמחוצה לו. ב'לחסל את הליידי', ואם מישהו יטען שזה באשמת אנשי התעשייה אני אשמח להשתכנע, הם חוטאים בהרכבה של חבורת דמויות סטריאוטיפיות, שכמעט ולא חורגות ממה שהייתם מצפים לראות ב"שכחו אותי בבית 7". הדמות של בעל הבית, שמעניקה לאירמה פ.הול תפקיד נפלא וראוי, היא יוצאת דופן, בעוד הפינג פונג בין שאר הדמויות מורכב בעיקר מקלישאות קומיות תפלות שתוקע את הגוון הכהה של ההומור בתחום אפור למדי.

מה שמביא אתנו לטום הנקס – הסיבה העיקרית בגללה מראש לא הגעתי לסרט עם ציפיות גבוהות. אם לשפוט על פי ההצלחות בקופות ובטקסי האוסקר, כנראה שאני בדעת מיעוט, אבל מעולם לא אהבתי את טום הנקס כשחקן דרמטי. לי הוא תמיד נראה קצת עסוק מדי בלשחק, קצת מאולץ מדי. הנקס, אגב, עושה תפקיד לא רע בכלל וכנראה שההחלטה שלו לשנות כיוון אחרי תקופת 'ביג' שללה מאתנו שחקן קומי משובח, אבל לי לפחות היה נדמה שזה בא קצת על חשבון המקום של הדמויות שלצדו. גם פה, אם מישהו יטען שזה כתוצאה מלחץ של פקידי התעשייה שחששו לכבודו של יקיר הוליווד, אני אשמח להשתכנע.

אם לא די בכל זה, בעלילה יש כמה חורים רציניים ונראה שגם ליוצריה לא באמת היה חשק לטפל בה כמו שצריך. אפשר לחפור ולמצוא עוד כמה דברים שדוחקים את הסרט לגבול ה'משעמם', אבל זה השלב להזכיר כי ביחס למרבית החומרים שצפים לנו לאחרונה על המסך, 'לחסל את הליידי', ללא קשר לחתומים עליו, עדיין שווה שעה וחצי מהחיים (לא כולל חניה). עם כל החורים מסביב, כמה דיאלוגים קלאסיים מבית היוצר של ג'ואל ואיתן וכמה טריקים קולנועיים מחוייכים מעניקים לא מעט רגעים של נחת. עצם היכולת שלהם להמשיך לנסות לעשות קולנוע בכיף, מבלי להתיימר לחנך או להטיף, היא תמיד מקום שנעים לברוח אליו. אך עדיין, קשה להסתפק בכל אלה בסרט עליו חתומים שניים מהיוצרים הקולנועיים היותר מקוריים ובטח היותר כיפיים של הדור האחרון. על אחת כמה וכמה עבור מי שראה את אלק גינס בסרט הבריטי המקורי.