אמריקן שטרונגול

לצד ביטויים תמוהים עד משעשעים באנרכוניזם שלהם – "השטרונוגול שלי"? "יש לו פלפל בתחת"? "שם לה בחריץ"?! - יש ב"סודות אל. איי" של ג'יימס אלרוי הצעה חדשנית לקורא הישראלי: ספרות מתח-אקשן-בלשי איכותית. שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. הספר הראשון בסדרת המתח המתורגמת החדשה של "עם עובד" (עורך: רון מיברג; תירגום:אודי תגרי) בוזז את המיטב מאפשרויות האקשן הגלומות בקולנוע, מהדיאלוגים המיוזעים-שנונים שמאפיינים את הראוי המילולי שבז'אנר, ומהאווירה המורבידית של לוס אנג'לס בפיפיטיז'. התוצאה מתגבשת לכדי ספר קולח ומעניין שמצמצם את הפער בין ספרות יפה לז'אנר הבלשי שאינו זוכה אצלנו לכבוד המגיע לו.

המהירות בה קראתי את הספר אמנם קשורה יותר לצורך להעביר את הביקורת טרם אני נוסע ללונדון, אבל בכל מקרה זה לא ספר שכבר בעמ' 87 מחליטים "להשאיר לעוד מעט". 512 עמודים מכיל הספר.
ג'יימס אלרוי הוא סופר מוערך מאוד בארה"ב. על הכריכה הוא מוגדר כמי שמשלב בסגנונו את ארנסט המינגווי, ריימונד צ'נדלר וקוונטין טרנטינו; לי נדמה שאם אכן שאב מהם, לו היה מסתפק בהתמקדות רק באחד כמושא חיקוי יכול היה להיות אפילו סופר טוב יותר. יחד עם זאת, בתחום שלו הוא מבצע את העבודה ביעילות מהסוג ששוטר ישראלי ממאן להכיר. מכיוון שהתירגום העברי מגיע אלינו אחרי שכמעט כולם כבר צפו בסרט המצויין, נראה שהוצאתו של "סודות אל.איי" כספר הראשון בסדרה – ב"עם עובד" מתכננים לפחות ארבעה כאלה בשנה - היא יותר הצהרת כוונות איכותית מאשר ניסיון להציע לקורא מתח בלתי צפוי.

יחד עם זאת, הסיפור עדיין מתקתק: שלושה בלשים במשטרת לוס אנג'לס האכזרית של שנות החמישים משתמשים בקודים מוסריים משל עצמם כדי לחשוף את הקנוניה מאחורי הרצח בדיינר ה"ינשוף הלילי". העלילה מתפתלת ולא עוצרת גם לניידות, אולם נקודת הכובד הכי מרשימה בספר נעוצה בכך שאלרוי מיטיב לכתוב בתמציתיות מה שמכונה "טיפוסים": הבלש הדורסני אד אקסלי הוא אחד כזה שגם המטרה עבורו היא רק אמצעי. לעומתו, באד וייט מתנהג משל קיבל למשמרת את לוחות הברית באופן אישי ממשה רבנו. ואילו ג'ק "זבל" וינסנסז אכן פועל כמו, איך לתרגם, זבל של בנאדם.

כמובן, אלרוי לא מתאר "טיפוסים" מבחינת הפלקטיות ש"טיפוסים" מגלמים בדרך כלל, אלא דווקא מהזווית הכריזמטית והמושכת שיש באנשים שהם "טיפוס". כולנו נתקלים לעיתים ב"טיפוס". זה שאובססיבי בהתנהגותו, שבהתרשמות ראשונית מעורר חשד וגיחוך בד בבד, אבל כשמתקרבים אליו נחשפים ליכולתו לחרוץ דין ולשון גם יחד ולסחוף אותך עם המשוכנעות העצמית אחוזת הדיבוק שלו. לי היה פעם מתדלק כזה. בכל תידלוק הוא נהג לצעוק משום מה "ל-צ-ע-ר-נו". לקח לי זמן, אבל בואו נגיד שעם השנים הזדהיתי עם תמצית הגותו. ב"סודות אל.איי" ה"טיפוסים" קיימים בקרב הטובים והרעים גם יחד.
מכיוון שרון מיברג, עורך הספר, הפנים עמוק, כידוע לכל קוראיו מהעיתונות, את הוויית האמריקנה כשלמד שם קולנוע בסבנטיז, האווירה האמריקנית של הסיפור דווקא משתרגת יפה בשפה העברית, שגם בה הוא שולט היטב. המשפטים שמסוגננים ביובש, האווירה הפאלית למשעי – זין, זונות וסיגריות וגודש סימני הפסיק נקודה (;) מעידים שמיברג נמצא שם בין השורות; תוך כדי הוא סיגנן את אלרוי בעברית באופן שמעביר תחושה שכך אכן דיממה לוס אנג'לס, הנה אתה כבר שם, יורים עליך, תתכופף. וזאביק רוזנשטיין? מאמי.