הגענו לנירוונה

שחר בוזגלו מצטרף לערימת המהללים את החדש של אלג'יר ומוצא נקודות השקה עם תופעת קורט קוביין

מערכת וואלה! NEWS

"מנועים קדימה", האלבום החדש של אלג'יר, גורם לתופעה מוזרה בקרב כמה ממבקרי המוזיקה הישראלית. גם מבקרים שכבר הספיקו לחוות דעה על עשרות אלבומים, וגם כאלה שמקפידים לכתוב ביקורות מאופקות לטוב ולרע, מעניקים לאלבום הזה שלל סופרלטיבים וקומפלימנטים מפליגים. חלקם אף טוענים שמדובר בלא פחות מאשר אלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר שיצא בעשור האחרון, ואולי גם בכל הזמנים.

קשה להאמין, שהטענה לפיה "מנועים קדימה" הוא אלבום הרוק הטוב ביותר שיצא בארץ בשנים האחרונות, מבוססת רק על הגיון מוזיקלי שבוחן את האלבום לגופו. זאת בעיקר מפני שכבר מהשמיעות הראשונות אפשר למצוא בו כמה עיבודים מאופקים מדי, שמוציאים מהשירים את הרוק הסוער שמאפיין את אלג'יר בהופעות. אבל כנראה שהאלבום הזה נוגע למאזיניו בכמה איברים נוספים, עמוקים יותר מהאוזן.

אפשר להשוות את התיאורים שכמה מחסידי האלבום מייחסים לו, לאופן שבו בני זוג במערכת יחסים לוהטת וטרייה יתארו אחד את השני. אולי חברה שלי היא לא אנג'לינה ג'ולי, אבל זה לא מונע ממני לחשוב שהיא הכי יפה בעולם. וכך, הראש יודע ש"מנועים קדימה" אולי אינו באמת האלבום הטוב ביותר, אבל הלב אומר שכן. הבטן אומרת שכן. רבותיי, זו חייבת להיות אהבה.

ממילות השירים ב"מנועים קדימה", שכתב סולן הלהקה, אביב גדג', עולה תכונה שמיד מעניקה לאלג'יר יתרון על פני הלהקות האחרות. ניכר שכל מילה, כל משפט באלבום הזה מגיעה היישר מלבו המיוסר והמצולק של גדג'. בלי קיצורי דרך, בלי התייפייפות. השירה שלו נוטפת כנות, נטולה את אותה ציניות אדישה שמאפיינת להקות מתל אביב רבתי, זו שהופכת את השירים של הלהקה הישראלית הממוצעת לשלוש דקות של סתם בארבעה אקורדים. השירים באלבום מצליחים להתעלות מעל החווייה האישית הפשוטה, ולגעת בדבר האמיתי. איני יודע אילו כימיקלים זדוניים זורמים להם בדמם של חברי הלהקה, אבל מהאזנה לאלבום ומצפייה בהופעה של אלג'יר, דבר אחד ברור מאוד – בוורידים האלה זורם הרבה מאוד רוקנרול.

"מנועים קדימה" מצליח לעשות דבר שמזכיר במקצת את "Nevermind " ההיסטורי של נירוונה. הוא מצליח לגעת בחלק מהייאוש שמאפיין את בני הדור של גדג', אם במודע ואם לאו, ולנסח אותו לשיר ולאלבום. "אם היה לי כוח הייתי קם וצועק, בורח, מתפרק", שר גבריאל בלחסן, שהספיק לעזוב את הלהקה עוד בטרם יצא האלבום, ביצירת המופת הקודרת "בתוך הצינורות". והשורה "כמו המשורר שמת אצלי בבטן", שזועק גדג' בסיום "שיר הבתולים", נראה כאילו נלקחה היישר מיומניו של קוביין המנוח.

השירים באלבום נעים במנעד סגנונות רחב, בין רוק רועש ורווי דיסטורשן ("קיטש", "מנועים קדימה"), ובלדות מרגשות ("האדמה תיפתח" המופתי, "דם על הים", "הביאו את הנגרים"), לבין נגיעות אתניות שמלוות את האלבום ואפילו חזנות ב"ירח במזל עקרב". הרבה להקות עד כה נכללו בהגדרה המאוסה - "רוק ישראלי", בחלקן לא היה דבר שקשור לרוק, ובחלקן לא היה דבר ישראלי. האלבום החדש של אלג'יר, על מכלול גווניו וסגנונותיו , מזכה אותה בתואר "רוק הישראלי", כלשם שינוי - זו מחמאה.

וכך, "על חורבות ירושלים / על הריסות תל אביב ... על שרידי תלמי אליהו" התבשל לו אלבום נפלא ומרגש, שמראה שלאלג'יר יש את היכולת לכתוב פרק בדברי ימי הנוער הישראלי. אלבום שיכול, עם קצת פירגון, לעורר את הרוק מתרדמת החורף הנצחית שבה היה שרוי, ושימים יגידו, מה יהיה מקומו בהיכל התהילה של המוזיקה המקומית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully