יודנ-רוק

ואני דווקא נורא רציתי להיות יאפי לערב אחד. לנסוע בטנק 4X 4 שלי למתחם ההיי-טק שבצפון העיר - היכן שממוקם מועדון המוZיקה החדש "זאפה" - לשבת על כיסא גבוה, רחוק מהבמה, להזמין "שיפודוני פרגית ברוטב חלב קוקוס, דיז'ון גרגרים וצ'ילי" ולראות את "אוי ואבוי" (Oi-Va-Voi) משחקים לפניי. אבל גם למנהלי ה"זאפה" וגם לחברי "אוי ואבוי" היו תוכניות משלהם, כל אחד בדרכו.

התור המעצבן בכניסה, הצפיפות בפנים, התאורה שנפלה לכמה שניות והמיקרופון שלא עבד לא בישרו מאומה על שעומד לקרות. ה"זאפה", שאמור היה להיות "המקום החדש והכי טוב בעיר להופעות" התגלה כגרסה מעט פחות קלסטרופובית, אם כי לא פחות מכוערת של מועדון "הקמלוט". יאפים כנראה אוהבים את המקומות שלהם עם הרבה מתכת וברזלים ואף אחד לא ייקח את זה מהם. להביא לשם את "אוי ואבוי" זה לא פחות מדיכוי אומנותי, אבל חברי הלהקה שתקליט הבכורה שלה נבחר לאחד מעשרת תקליטי השנה של ה"ניו-יורק טיימס", לא תיתן לחובבנות הישראלית לנצח אותם. הם הרי יהודים.

שבעה בריטים חמודים עלו על הבמה ותוך שני שירים גרמו למעט ממשטח הרצפה, שנותר בקדמת הבמה, להתמלא באנשים משתוללים. רוק בריטי עם נגיעות בלקניות, דאב עם מוזיקת כלייזמרים, פייטנות צפון אפריקאית עם גרוב – אמרו את זה קודם, זה לא משנה: "אוי ואבוי" הם צעירים, יפים ונשמעים פיצוץ. נכון, הם לא מנגנים מהר כמו הנגנים הצוענים המקוריים, ואף אחד מהם הוא לא עילוי בתחומו, אבל ביחד הם מייצרים אנרגיה שלא הייתה מביישת גם את להקת הרוק של קוסטריצה עצמו. "אוי ואבוי" השאירו את האלקטרוני באלבום והביאו זמרת כדי ליצור גרוב יהודי-שחור-צועני עם איכות אירופאית ומופע שלא משעמם לשניה, גם לא ויזואלית. דמיינו לעצמכם בחורה עם כינור לבושה טייטס שחור, גופיה לבנה, נועלת אדידס וקופצת על הבמה כאילו השמחה לא באה מהמוזיקה. זה פחות או יותר הכיוון.

בדיוק כמו ה"קלזמטיקס", הרכב הכלייזמרים המגניב בהיסטוריה ואבותיהם הרוחניים,"אוי ואבוי" מנגנים רק משמחה. ניכר בהם שהם ממש אוהבים את הקטע הזה של הקלרינט, החצוצרה והשירים בהונגרית. וכמובן ישנו העניין של להתחבר למקורות היהודיים וכל זה. אבל כמו כל חבורה של צעירים לונדונים, הם לא מוכנים לוותר על לדפוק את הראש. את הדיסטורשן של הגיטרה הם פותחים רק בהדרן, כי לא נעים, לא קודם. שמא מישהו יגלה את מה שאפשר לראות מהשנייה הראשונה – צוענים זה מגניב, אבל הם ברוק'נרול. בגלל הסגנון המוזיקלי הלא מוגדר, "אוי ואבוי" יכולים להרשות לעצמם לנגן מה שרוב הלהקות היו רוצות לעשות אבל מתביישות: קטעים אינסטרומנטלים על בסיס מוזיקלי פשוט, שמאפשר להם להתחרע ולהגיע לשיאים חוזרים ונשנים של ריגוש. כיוון שבניגוד לרוב אותן להקות הם גם יודעים איך לעשות את זה נכון, הופכת ההופעה לסדרת רגעים שמחים שבסופם מככב הלהיט "רפיוג'י", שממקם את כולם חזק בשירה בציבור ואת הידיים בשמיים.

עזבו אתכם מה"זאפה". תנו ליאפים למות בין הבר המעוצב והפרסומת של "גולדסטאר". "אוי ואבוי" רוצים אתכם חיים. ביום שישי הם יופיעו ב"מועדון התיאטרון" ביפו, יחד עם נביא הטירוף של הטרנד הצועני – די.ג'יי שנטל. בין אם נגניות כינור עם טייטס או נגן קלרינט אטרקטיבי עושים לכם את זה, זו תהיה הזדמנות נהדרת להבין איזה פוטנציאל היה לנו, אם היינו נשארים בגולה.