ללא תכלית בתחתית

גל הסלבריטאים אשר הפכו סופרים לעת מצוא מרטיב אותנו ללא נשוא בשנה האחרונה. שמעון אדף, מוזיקאי ואיש ספר שקיבל ג'וב בהוצאת כתר (עורך הפרוזה) בוחר לפרגן לחבריו המוזיקאים איזו קריירה נוספת. את הטרנד החל, כמדומני, אהוד בנאי עם "זוכר כמעט הכל", והסנונית האחרונה היא "בית אשמן" של ערן צור. הבון טון של מבקרי הספרות בסוף השבוע האחרון התבסס על קטילות אישיות ומקצועיות ששלחו את צור חזרה למוזיקה. רק אחרי שעיינתי ברוב הביקורות התחשק לי לכתוב.

גם צור כמו בנאי נניח, שר את סיפוריו. המוטיבים הם אותם המוטיבים (שואה, סקס וחיפה), השימוש הנפלא בשפה העברית הוא אותו השימוש. צור, להבדיל מבנאי שבספרו חזר על רוב הסיפורים אותם ניתן לשמוע בהופעותיו, משלים בפרקים של הספר את החתיכות החסרות מהשירים שלו. אלה שלא הובנו עד הסוף.

"בית אשמן" עוסק בשתי משפחות בחיפה של שנות השבעים: עיר נמל מזוהמת, מלאה באשכנזים עם תסביכי דור ראשון ושני ובערסים, מהסוג שניתן למצוא רק בקריות. כולם ביחד משמשים תפאורה למשפחתו של בועז, נער מתבגר, וככל הנראה גם צור הצעיר. לאחרונה התראיין צור לאמיר בן דוד ( גיטריסט אבטיפוס ז"ל ועיתונאי רוב הזמן - בטח אדף יושב איתו בדקות אילו על חוזה לספר חדש) ולא הכחיש את המעורבות האוטוביוגרפית. הוא דיבר על זה שהחיים שלו השתחררו רק כשאביו נפטר. בספר בוחר צור לפתור את הבעיות שלו עם אביו בדרך אחרת, דרך שאולי התאימה לגיל 17, ואולי עליה חשב המוזיקאי הצעיר לפני שלושים שנה.

קשה להתעלם מהפרסונה הבימתית של צור, הזמר והיוצר, כשקוראים את ספרו. הסטייל הוא אותו סטייל וחבל. העובדה שכאן מדובר בילד בן 17, או בבן דודו הרך בשנים, כגיבורים הראשיים, לא משנה במאומה את העובדה שזה אותו צור. מי שאהב אותו עד כה, ישמח לקרוא גם את הספר, מי שלא התחבר מעולם לדרכו, ישמור נפשו. הספר לא מציג צור אחר, צור שלא הכרנו, אלא את אותם חומרים מוכרים.

עד כמה שזה מוזר להגיד את זה על יוצר ותיק ומנוסה כצור, היצירה הספרותית שלו היא בוסר. לעיתים קשה להאמין שבן אדם בן 37 אחראי למילים הכתובות האלה ולא בחורצ'יק צעיר. אבל צור הוא "לייט בלומר". גם במוזיקה לקח לו הרבה זמן עד שזכה לפריצה המיוחלת והכלכלית, וייתכן שגם עתידו הספרותי עשוי להפוך ורוד יותר. ישנה תחושה שבספר הבא או אפילו בבאים אחריו עשוי להתגלות פן אחר ביצירה של צור.

אך יש להידרש לתופעה בכללותה: אין מניעה שמוזיקאים, דוגמניות ואביטל דיקר, יכתבו ספרים, הם יכולים וצריכים. אך עליהם לפנות לכיוונים אחרים ולהראות שיש כישרון בצדם, ממש כמו הקולגות שמעבר לים. צ'רלי ווטס, המתופף הכל כך לא מוערך של הרולינג סטונס, הוציא בעבר ספר ילדים שצייר בעצמו, וזכה להערכה עצומה. ללכת בכיוון ההפוך, יכול לפעמים להיות מאוד מעניין, משובח ומשתלם.