רוצות, לא רוצות, העיקר שיעשו כלים

אז מה באמת נשים רוצות? אם תשאלו את ננסי מאיירס, התסריטאית, היא תשיב ללא היסוס: "גבר עם אוזניים". זאת אומרת, גבר שיודע להשתמש באוזניים. וליתר דיוק, גבר שיודע להשתמש באוזניים כשנשים בסביבה. אם תשאלו את ננסי מאיירס, הבמאית, תזכו לתשובה אחרת: "גבר סרקסטי, עם נטייה מיזנטרופית ברורה, אגן ירכיים מחוטב, מאפיינים התנהגותיים מניאקיים, והכי חשוב, אחלה ג'וב מכניס בעולם". אם תשאלו את ננסי מאיירס, המלהקת, לא תספיקו להגיד "מה נשים רוצות", ומתוך פאי הלימון המוקצף יגיח באחת, כמו ג'ק פלאש המקפץ, מל גיבסון. אה, אז תגידי... נשים רוצות את מל גיבסון. בסדר, בסדר.

"מה נשים רוצות" מביא את סיפורו של מל גיבסון, המניאק האמריקאי התחמן והשרמנטי הממוצע שלכם. הוא עובד באיזה משרד פרסום עד שמגיעה אמנדה ומשתלטת על... רגע, רגע, זה בכלל טייק אוף ממלרוז. סליחה, מגיעה הלן האנט, בשמלות לייקרה פרחוניות צמודות, בבלונד נוטה לפלטינה, בגישת עקב בצד אגודל ולוקחת, ממש מתחת לאפו של הגיבסון, את המשרה בה כה חשק. הבונוס הבא שיקבל גיבסון יהיה זץ חשמלי לאבי העורקים, שיסדר לו את המוח טוב-טוב. כל כך טוב, עד שהוא יואר בהתגלות של אלוהי השוביניזם. הגיבסון יהיה מסוגל לקרוא את מחשבותיהן של נשים. וואוו, איזה אבסורד! אותו שטנץ רומנטי בגישה כל כך שונה.

הוא נודד ממכון אירובי לשיחות נשים, מצותת להן במעליות, בחדרי שירותים, אפילו בתור לטמפוניה המקומית. פשוט גבר חסר מעצורים. הכל מתחיל להסתבך כשהוא מגלה שהאנט היא לא רק אייזן בטון במשרד, אלא גם אחושקשוקה מעניינת אותו. ואז, באופן הנונשלנטי ביותר, הוא מפעיל עליה את קסמיו, זאת אומרת את כישוריו החדשים.

הסרט מצחיק, אין אפס. הוא זורם בקלילות ולוקח את החיים בסבבה. קטעים ספציפיים גדולים אין באמת, אבל כל הקונספט שווה חיוך בן שעה וארבעים דקות. בהלן האנט, בדומה ל"הכי טוב שיש", לוקח זמן להתאהב, אבל כשזה בא, זה בא בגדול. גיבסון מראה שהוא יודע בדיוק על איזה צד של הישבן שלו מרוח הדולר, והוא ממשיך להביא אותה בסרטי פעולה קומיים ובסרטים קומיים פעילים הורמונלית. מריסה טומיי שחוזרת משומקום מעוררת געגועים לג'ורג' קונסטנזה, ומעוררת את התהייה, מה היה קורה אם ג'ורג' קשישא היה מתברך במתת הזו. לארי דיוויד וסיינפלד בטח היו עושים מזה משהו קורע שחבל על הזמן. אבל בנסיבות הקיימות, "מה נשים רוצות", בהחלט שווה את זמנכם.