שורה תחתונה עוד לפני שהתחלתי: "מי נגד מי" גורמת לעיתונאי ישראל להיות רוקרים ליום אחד, או לפחות כדורגלנים. בדיוק כמו שכדורגלנים קמים מוקדם בשביל לפלח את עיתון הבוקר ולבדוק את ציוני השבת, כך גם עיתונאי ישראל הולכים בחמישי בלילה לפיצוציה נבחרת ובודקים אם כתבו עליהם ב"מי נגד מי".
"מי נגד מי", בעריכתו של אביב הורביץ, למי שלא יודע, היא כפולה בעיתון "העיר" אשר עוסקת, בין היתר, במאחורי הקלעים של העיתונים, מעין עין שסוקרת את העיתונים כצופה מבחוץ; כותרות דומות של שני עיתונים, פאשלות, מריבות עורכים, העברת שחקנים וכו'. בגדול, הרעיון מבורך. כתיבה על כתיבה לא משנה אם היא כשומר סף, או כמחכה בגיחוך למעידה, היא משהו הכרחי, אבל נלך עם זה הלאה. ומה זה אותו הלאה? זה מה שנהיה מזה.
נדמה שעם הזמן, החותם שנותנת הכפולה הזאת היא האסמכתה הנלוזה של עיתונאי ישראלי סלאש תל-אביבי, להיותו "היותו", והסלוגן הוא "אמא, גם עלי כתבו במי נגד מי!". תעודת עיתונאי? ברברני אינטרנט? אתיקה עיתונאית? תחקירים? לימודים ב"כותרת"? הכל שטויות. רק "מי נגד מי". אני משער שאם עיתונאי ישראל ישכרו את ה-TLV למסיבה, תעמוד שם סלקטורית בכניסה שתגיד לך ש"היום זאת מסיבה סגורה",.אבל אז תגיד לה שאתה זה שטרק את הטלפון לאביב הורוביץ בפנים ב"העיר" האחרון, ואז, הו אז, היא תיתן לך חינם, פלוס שתייה.
ופה אנחנו נכנסים לטלפונים! הו יה מאמא! פה נמצא הקטע הגדול, הורביץ מתקשר לעיתונאים, עורכים ושאר אנשי דפוס, ושואל אותם שאלה שקשורה לענייני עבודתם ושאר עניינים רלוונטים. אם חשבתם שסתם מפורסמי רכילויות, יח"צנים, ומיני מאפה אחרים נותנים את הטון במצבים שכאלו, טעיתם בגדול. כי פה הכסף הגדול; שילוב של מודעות עצמית גבוהה, הכרת הסיטואציה משני צידיה, נוירוטיות אנושית בסיסית וניפוח חזה - הם שעושים את העבודה. תגובות העיתונאים לקרציותו כביכול של הורביץ הם בדיחה אחת גדולה. יש לי הרושם שהנ"ל מתאמנים בבית לקראת היום הגדול. הם מתקשרים לעצמם מהטלפון אל הנייד, אומרים לעצמם שהם מ"מי נגד מי" ואז מתאמנים בלענות.
עכשיו סוגריים: (כן-כן, אני כותב שכותב על התופעה הזאת, בלה-בלה-בלה, זאת מחשבה מעגלית אז תחסכו את זה ממכם, אני חוסך את זה ממני). נמשיך.
שומר הסף הוא שומר הסף, אבל בלי שרצה, הטור הזה נהיה השמנת של הקרם, או השמאטה של השמאטה של העוסקים בכתוב, ואולי אפילו עוזר לכותבים במין תראפיה פסיכולוגית. כי מה יותר טוב בלגמור אחת ולתמיד עם הנושא הנדוש הזה של "כל מבקר מוזיקה הוא גם מוזיקאי מתוסכל", וכו'. הנה, על ידי טריקת טלפון אחת, או "אין תגובה" הגבולות מיטשטשים והעולם נהיה טוב יותר.
לסיום, אין לי עוד מה להגיד, חוץ מזה שנראיתי מוזנח בפרמיירה, ניסיתי לצלם אותי, אבל לקחתי את המצלמה, גנבתי את הפילים ועשיתי אצבע משולשת. אחרי זה התקשרתי אליי, ואמרתי שאין תגובה.