מערכות ישראל

לקראת סיום נאום הסיכום של התובע הצבאי במשפטם של חמשת סרבני המצפון אמר סרן ירון קוסטליץ את המשפט הבא, שהדהד אז בבית המשפט וימשיך להדהד בכל ספרי ההיסטוריה שיתארו את קריסתה של המדינה הדמוקרטית הקרויה ישראל - "ידעו הנאשמים, כי אם לא יבחרו לשרת מאהבה, ישרתו מיראה". המשפט הזה הדהד גם ביום חמישי האחרון באולם צוותא, שם הקריא אותו בהטעמה השחקן רמי הויברגר, שגילם את קוסטליץ במסגרת שחזור משפט הסרבנים, בו השתתפו גם חנה מרון ואילן תורן בתפקיד השופטים הצבאיים, והשחקן דורון תבורי כסנגורם של הסרבנים, עו"ד דב חנין.

"ידעו הנאשמים, כי אם לא יבחרו לשרת מאהבה, ישרתו מיראה", אמר הפקיד קוסטליץ וצדק. היראה, היא הדרך היחידה שנותרה למדינת ישראל וצה"ל בראשה לגרום לאנשים מוסריים ומצפוניים, לקחת חלק במעשי הזוועה המתרחשים בשטחים הכבושים מידי יום. גם השופטים, המעניקים חותמת גומי חוקית למדיניות הממשלה בשטחים, חושבים כך. בגזר הדין כתבו השופטים כי אין להם ספק שהסרבנים לא יחזרו בהם מהחלטתם המצפונית, וכי הם ממליצים להביא אותם לפני ועדת אי התאמה של צה"ל. כל זה לא מנע מהם להטיל על חגי מטר, מתן קמינר, שמרי צמרת, אדם מאור ונועם בהט שנת מאסר. זאת על אף שחלקם כבר ריצו תקופות מאסר המסתכמות בשנה וחצי (בכלא הצבאי) עד מתן פסק הדין.

את הטכנוקרט קוסטליץ לא מעניינים המיתוסים הציוניים המקדשים את המלחמה מתוך הרגשת צדקת הדרך והרגשת אין-ברירה. בסרטו של אורי ברבש "נערי הסיפון" המלווה את משפטם של החמישה, ושצונזר לשידור בערוץ הראשון, אומר אביו של הסרבן אדם מאור כי קוסטליץ, כמייצגו של הצבא הישראלי, רוצה חיילים המצייתים מתוך פחד. הוא משווה בין הגישה הזו לבין הסיפורים על החיילים המצריים הקשורים למוצב שלהם בשלשלאות על מנת שלא יברחו ויהיו חייבים להלחם על חייהם. במציאות, הוא מוסיף, המצרים נלחמו כמו אריות.

"תיאטרון הקריאה הדוקומנטרי" שנערך ביום שבו יצא הספר "משפטי הסרבנים" (בהוצאת "בבל"), וסרטו המצוין של ברבש, מעידים על כך שעדיין יש כאן אנשים שמבינים שהדיון הציבורי החשוב ביותר בישראל התרחש בשנה האחרונה בבניין הערבי המוזנח הנקרא גם בית הדין הצבאי ביפו. דיון שמרכיביו השונים, כמו גם שפתו המשפטית-אישית-פילוסופית, בונים את התמונה המדויקת ביותר שהחברה הישראלית יכולה לקבל על עצמה ושעוסקת בנושאים המהותיים ביותר שנוגעים לכל אחד מאתנו. הדרמה הפוליטית הזו, שהתרחשה כמעט בחשאיות, העלתה את כל השאלות שהממסד הישראלי, בשיתוף פעולה עם כלי התקשורת הגדולים, מנסים להשתיק. שאלות, שבאזור הדמדומים המוסרי-חברתי שבו החברה הישראלית נמצאת, חייבות להישאל. גדי אלגזי, מי שהיה הסרבן הראשון בצה"ל, מונה בהקדמה המרתקת שכתב לספר את חלקן: האם מי שמבצע את מדיניות הממשלה בשטחים יכול להיות אדם מוסרי? איזו אחריות מוסרית ישנה לאזרחים על פעולות שנעשות בשמם? לאילו חוקים לא חייבים האזרחים לציית? וגם: מהו מצפון? האם יש לאסור אדם המחויב לצו מצפונו? האם אי-ציות אזרחי הוא בהכרח קריאה למרי אזרחי?

מה שהופך את הפרוטוקולים של משפט הסרבנים מטקסט משפטי יבש לספר חובה, היא ההקבלה הבלתי פוסקת בין הפילוסופי לקונקרטי. אריסטו, מרטין לותר קינג, חנוך לוין, טולסטוי ואיך לא, התנ"ך, שימשו את מי מהצדדים בכדי לכלול את הדיון התיאורטי-משפטי, הדיון הפילוסופי, והמציאות – תחת קורת גג אחת. פסק הדין צריך היה לגשר בין המציאות הפוליטית עליה הוא מגן - מציאות של דיכוי, אכזריות והשפלה של מיליוני אנשים, ובין הדיון הפילוסופי הרואה במצפון האישי את הבסיס הערכי, הבלתי ניתן לאילוף של בני האדם. זו הסיבה שגם הפרקליט הצבאי וגם השופטים ניסו לאורך כל המשפט להאשים את הסרבנים בסירוב פוליטי-אידיאולוגי, בניגוד לסירוב מצפוני שהוא הסירוב "האמיתי" לדעתם, ובו בית המשפט כבר הכיר בעבר. הדיון הזה חשף את תפיסת העולם האדנותית, השמרנית ואף הלא-דמוקרטית של השופטים, תפיסת עולם הרואה במעורבות פוליטית פגם, ובסירוב מצפוני-פציפיסטי מעשה מזוקק, המתקיים מחוץ למציאות כלשהי, גם אם המציאות הזו היא אלימה ועיוורת לצדק.

ל"נערי הסיפון", "תיאטרון הקריאה הדוקומנטרי" ולספר "משפטי הסרבנים" חשיבות ערכית-מוסרית ותרבותית עצומה. ברבש, הבמאי יגאל עזרתי, הבמאי אבי מוגרבי (מארגן הערב) ועורכי הוצאת "בבל", יוצרים תרבות שהערך שלה הוא לא רק אמנותי-אסתטי אלא גם ערכי-מוסרי. ככל שגופי התקשורת הגדולים מטשטשים עבור האזרחים את העובדות היבשות, ומוכרים להם תמונת מציאות שגויה, הן בתחום הפוליטי והן בתחום התרבותי-אמנותי, מתעקשים היוצרים הללו לומר שצבא המשרת מתוך יראה, סופו שיישאר ללא מדינה.