וונאבי

חיים אתגר, כתב משוטט של גיא פינס, נובח לכל הכיוונים לאחרונה, והאמת היא שלא הייתי כועס אלמלא רעשי הרקע שלו היו נותרים על המסך, אותו אני נוהג לכבות בנימוס בכל פעם שהאיש מופיע, אלא שלאחרונה פועלו טורד גם את מנוחת קוראי העיתון. בפעם השלישית בפרק זמן של חודש, אנו נתקלים באייטמים על מעלליו המה-זה מ-ד-ה-י-מ-ים שלו.

מסובך להתחמק מחיים אתגר, תופעה מטרידה ומאיימת של טיפוס שאינו יודע את מקומו. לפני חודש פורסמה ב"מעריב" ידיעה מובלטת על כך שבמהלך סיקור פסטיבל קאן נשך מר אתגר את הזרוע של אנג'לינה ג'ולי כמחווה לסרט האנימציה שהיא מביימת על אודות כרישים. כריש. נושך. קטעים. לפני שבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי הבנאדם חדר יחד עם צוותו – ללא אישור, וואו! – לאחד האיצטדיונים האולימפים האסורים לכניסה ביוון ורץ שם עם דגל ישראל. הוא נעצר למשך ארבע שעות וטען ש"היה כיף לא נורמלי במעצר. דיברתי איתם על יצחק שום".

אני סומך על התבונה היהודית שתסייע לכם לחשוד בזהות מדליף הידיעות. רז: נראה לי שג'ולי ושוטרי יוון לא תמיד זוכרים בעל פה את מספרי היומונים הישראלים. אבל לא סוגיית ההדלפה היא המשמעותית כאן. אין בכוונתי לטעון שבמעשיו מבזה אתגר את תדמיתה של ישראל, אנחנו, כידוע, עושים דברים קצת יותר גרועים. הבעיה העיקרית כאן היא הז'אנר שחיים אתגר, כאמור, משקף: אלה שאינם יודעים את מקומם בחיים.

יש כל מיני טיפוסים של מצחיקנים. יש את אלה שאנחנו אוהבים משום שהם מצליחים להצחיק אף שקשה להסביר מדוע. אלי יצאפן למשל. יש את אלה שלא מצליחים, אבל בדיוק בשל החמלה שמעוררים מאמצי היתר שלהם אנחנו אוהבים אותם. צחי מ"האקדמיה לצחוק", למשל. יש את אלה שלא מצליחים להצחיק אבל תמיד נכשלים כישלון מפואר עם מעוף ומקוריות. דודו טופז למשל. ויש את אלה שלא תמיד מצחיקים אבל מהווים איזשהו תקדים, סוג של נקודת ציון תרבותית. עופר שכטר, כך אומרים לי. ויש את חיים אתגר: סתם בנאדם שמתעסק בסתם דברים ומתעקש לנפח כל עניין, בעיקר את השכל שלנו, למרבה הצער.

חבל שכך, שכן אתגר משתייך לאלה שמחזיקים בנתוני פתיחה סופר מרשימים, יש להם כמעט הכל, אבל בכל זאת הם מבקשים לעצמם פחות. יש לו קשרים מהבית (הבן של לאה וכו') ומראה שבמקומות מסויימים – מאוד מסויימים - יכול להיחשב כראוי לסיווג "חתיך". אלה מאפשרים לו לשחות ככריש – אם להישאר בעולם הדימויים החביב עליו – במי עולם הדוגמנות שהוא מסקר בעליצות כה רבה.
הוא אפילו מבין משהו בכדורגל, מה שהפך אותו לפני כשנתיים-שלוש למטרידן קווים במשחקי ליגת העל. תצרפו לחבילה שלו גם ביטחון עצמי לא מבוטל, ואכן, אין ספק שהוא אחד שיכול להפיק מעצמו משהו. בטוח. האמת היא שאני לא בדיוק יודע מה, אבל משהו שיעורר פחות סלידה. אולי מנהל. אולי מסעדן. משהו רגיל. ישראלי. משהו שמתאים לו. אבל במקום זה הוא מתעקש על משבצת המגניב-המשוגע, פורץ הדרך הקונטיננטלי. אח, איך שהוא נשך. כמו שגם הד' שציוות ד'אור לשם משפחתו לא הספיקה כדי לייצב את הסיכסוך הווקאלי שלו, כך מישהו היה צריך לומר לכתב של פינס שבתור אחד שקוראים לו חיים, מגניב זה הדבר האחרון שכתוב לו בגורל. אבל התפקיד הזה כנראה גדול על פינס. גם התפקיד הזה, כלומר.

וכך, למרבה הצער, ממשיך לו אתגר למצב עצמו בעמדת פורץ הדרך המיוחד. אדוני, יש משהו צפוי ומתוכנן מדי באייטמים המשוגעים בקפידה שלך מכדי שנאמין שאתה הוא הדבר האמיתי. עלי ג'י? על הזין.
אז מילא הפדיחות שאתגר לא מבין שהוא עושה לעצמו; מזל שג'ולי הייתה מחונכת דיה כדי לסיים את התקרית בחיוך; טוב ששוטרי יוון הכירו את שום; וגם אנחנו נוכל בינתיים לספוג את כאב הראש שהוא עושה לנו. הבעיה האמיתית היא שאתגר לא יפסיק. הו לא, לפחות לא עד שיקבל את השער המיוחל ב"שבעה ימים".