Nick Drake, Made To Love Magic
החזון הראשוני של ניק דרייק - "חמישה עלים נשארו" - הוא מדויק בצורה כמעט נבואית. במשך חמש שנים, שנשרו בכבדות מסתיו 68' עד חורף 74', ניסה דרייק לפלס לעצמו דרך לצמרת המוזיקה הבריטית, עם כל כישלון מסחרי הפך מדוכדך יותר ויותר. שלבסוף נשר גם העלה האחרון, ודרייק החליט לזמן לעצמו חורף אינסופי. ברבות השנים הפך לאחד האמנים המפוספסים בתולדות המוזיקה הפופולרית והשפיע על כל מוזיקאי מלנכולי שכתב בלדה מתחילת שנות התשעים. שלושה אלבומים יצאו לו בסך הכל, כל אחד מהם הכיל שילוב של טקסטים רומנטיים, לחנים פולקיים קסומים וקול שמעביר תחושה של חורף יותר מאלף ברקים גם יחד.
האלבום הראשון הוקלט לראשונה בהפקה בומבסטית שנגנזה לטובת משהו צנוע יותר. השני הכיל כלי מיתר מרשימים ואת פיירפורט קונוונשן (הלהקה שגילתה אותו באחד מירידי הבלוז) וג'ון קייל (לוולווט אנדרגראונד) כנגנים. כשהגיע דרייק לאלבום השלישי הוא כבר בקושי תקשר עם הסביבה. אחרי שהשקיע באלבום הקודם, שהיה אמור להפוך אותו לכוכב ומכר 3,000 עותקים בלבד, בחר דרייק להקליט את השלישי רק במהירות שיא ולהסתפק בגיטרה וקלידים בלבד. בעקבות כישלון האלבום השלישי, השתלטה המרה השחורה על דרייק ואיתה הכדורים הנלווים והאשפוזים הבלתי נמנעים. המוזיקה נגמרה ומרחוק נשמעו רק צלילי הרקוויאם שהתנגן עבורו.
שנה אחרי הוצאת "פינק מון" ניסה דרייק להתרחק מעולם המוזיקה ולעבוד בעבודות אחרות הוא הגיע עד לשכת הגיוס הבריטית. בשנה האחרונה לחייו הוא נשבר, הסתגר בחדרו, שבבית הוריו בארדן עם ארבעה ערוצים. השירים שנוצרו במהלך ההסתגרות ההיא, הופיעו באלבום "Time Of No Reply", שהכיל גם אאוטייקים וקטעים נדירים.
החדש של דרייק, Made to Love Magic מאגד חמישה מהקטעים שהופיעו ב-"Time Of No Reply", אחרי שיפוץ סאונד קליל ולעיתים לא מורגש. הבונוס האמיתי הוא קטע חדש בשם " "Tow the Line, שהיה האחרון שדרייק הקליט בחייו ונמצא רק לאחרונה. לצד אלה ניתן למצוא שירים מוכרים שעברו מיקס מחדש, כאלו שתוזמרו או הופשטו, ואאוטייקים מ- Five Leaves Left. המדובר בחומרים שהם חצי אפויים ולעיתים בינוניים, מעוררים את תאבוננו ומגרים את סקרנותנו אבל לא מביאים לסיפוק מלא.
אסופת הקטעים אינה אפילו קרובה לכדי התמודדות ראויה עם כל אחד מהאלבומים הרשמיים אך שומרת על רלוונטיות בשל כמות החומרים המצומצמת שהותיר אחריו דרייק במותו. למי שמחזיק ברשותו את " Time Of No Reply זה מרגיש קצת מיותר. העיבודים החדשים ב- " Magic" וב- "Thoughts Of Mary Jane" מוצלחים. לעומתם, העיבוד החדש שמשיל מ- "River Man" את כלי המיתר פוגע בקסמו. גולת הכותרת של האלבום הוא " Tow The Line - קטע מרגש וצנוע שמחייב אותנו לתהות, מה היה קורה אילו היה נשאר דרייק בחיים, והאם גם בינינו מסתובב מוזיקאי מדוכדך שיושב בבית ועושה קסמים מבלי לקבל הכרה?
Andrew Morgan, Misadventures in Radiology
הקוסם האחרון שידענו הוא המנוח אליוט סמית, שבשנה שעברה דקר את עצמו למוות. זמן קצר לפני מותו הספיק להקליט אלבום (שעוד יעשה רעש גדול בסוף השנה), לשחרר סינגל מעניין בשם Pretty (Ugly Before)" ולהוציא לפועל את אלבום הבכורה של אנדרו מורגן. עבור מורגן זה היה סיומו של מסע מוזיקלי ארוך ומייסר, שהחל עם מיילס קרוסקי מההרכב המצוין בהולה, המשיך עם ג'ון מקמונס מבילט טו ספיל, והסתיים כעבור שנה עם חמישה לוקיישנים, שבעה טכנאים ועשרים ושניים נגנים, באולפן ההקלטות החדש של אליוט סמית- "ניו מאנקי" .
דיס מאנקי איז הבן, לפחות עבור מוזיקאים, וניתן למצוא בו כמעט כל כלי נגינה אפשרי. מורגן יודע להכיר על כך תודה, לפחות מוזיקלית, וזה מורגש בכל נגיעה באלבום הבכורה שלו. הוא אמנם מתחיל באינטרו בסגנון באדלי דרואון בוי, ומתכתב איתו גם קצת בעיבודים, אך בהמשך מגיע משלוח של מניירות שירה, לחן, וניואנס מר/מתוק ישירות ממאסטר סמית זצ"ל. אחרי שסמית נתבקש לישיבה של מעלה, החל מורגן, בסוג של אירוניה מודעת, ללמוד תיאולוגיה בהארוורד ולהגדיר את אלבומו כ-"ניטשה פוגש את הביטלס, אחרי 11 בספטמבר". אלמלא פגש את סמית, שסידר לו סביבה מוזיקלית תומכת כל כך, הייתה התוצאה פושרת אפילו יותר. לא נותר אלא לקבוע כי מדובר באלבום בכורה בינוני פלוס, שאומנם נעים מאוד לשמוע אבל חסר את הברק המתבקש. ניטשה פוגש את הביטלס? על- אדם מוזיקלי? לא נראה לי.