עיר מקלט

כמו לשכנע מישהו שחושב כמוך שהוא בעצם טועה, לפרש את סוד חינו של אהוד בנאי זה עניין מסובך. הבנאדם ניחן במה שהמדע המודרני מגדיר כ"יש לו את זה". קסם הכריזמה של האנטי-גיבור. זה לא רק השירים המצויינים, גם לא המילים, זה הרעד שבתוכם. אותו הדבר שרק אהוד בנאי יכול ליצור, להלחין, לבצע.

במסגרת הסרט "ענה לי", ששודר אתמול בערוץ 10, עשה הבמאי רוני קובן מאמץ להגיש לנו את אהוד בנאי מקרוב. זה לא הסרט שיצרב לכם בתודעה, אבל זו גם לא הייתה המטרה. מכיוון שקובן ידע מראש שיש לו ביד סחורה שאין צורך למשש כדי לקנות, הוא מיאן להתחכם. הוא לא עימת אותו עם שאלות נוקבות, לא סייר עמו בנופים מיוחדים, לא הפתיע אותו בדרמטיות עם דודה חנה שאך זה הגיעה מארה"ב. לו היה זה סרט אודות פוליטיקאי, קובן היה נכשל עם הגישה הנינוחה הזאת. אבל זה היה אהוד בנאי. הדרך הטובה ביותר להרוויח אותו היא לא להפריע לו.

ובכל זאת, החשש הראשוני בבואך לצפות בסרט על אודות מוזיקאי שאתה אוהב נעוץ בהכרה שאתה עלול לגלות בתשובות שלו את ורדה רזיאל ז'קונט. זה כבר קרה לי פעם כשקראתי ראיון עם שדר רדיו שגדלתי עליו. הגירושים עדיין כואבים. בשלב מסויים בנאי אכן ניפק בתשובותיו תובנות פסיכו-מזרחיסטיות מסוג ה"אני אוהב את דרום תל-אביב כי מצאתי בה את היופי בתוך הכיעור"; או לחילופין "החיים זה דבר חד-פעמי. לכן אני לא יכול להתחשב במה שיגידו עלי". אבל החשש פג כשבנאי נדרש להגדיר את הישראלי שבו. על רקע הקטע שבו התוודה על אדישותו להתלהבות הישראלית מעוד סל של מכבי ת"א, הבהיר ש"אני אומנם לא מתרגש ממכבי, אבל אני ישראלי. אני ישראלי מבחינת הבדידות שלי. כמו יעקב אבינו שקיבל את השם ישראל כששהה לבדו עם המלאכים". הישראלי כאדם בודד, הפתיע בנאי. בלי אסוציאציות על המצב ביטחוני, חומוס או חיל האוויר. יש דברים שיאיר לפיד לא יכתוב לעולם.

בניגוד למהלך הסרט, "ענה לי" דווקא נפתח בדרמטיות. בנאי הודיע שהוא מתכוון לספר "משהו שהוא לא סיפר גם לפסיכולוג שאין לי". על פי רוב, חשד אינסטנקטיבי מתעורר בי לנוכח כנות מודעת לעצמה שמתבצעת מול המצלמה – אברום בורג, למשל, מצטיין באקט החושפני לכאורה הזה – אבל בנאי לא גילה משהו נדיר על ילדותו או יחסיו עם הלהקה שלו. "אני חולם לפעמים שההופעה מתפשלת", מוטט את המתח ביובשניות מתומצתת.

על רקע קטעים משיריו וקלוז-אפים על הקהל ההטרוגני שבא לרקוד בהופעות שלו, בנאי המשיך וסיפר, בין היתר, על החזרה המתונה שלו בתשובה – הוא לא מנסה לגשר בין היותו דתי לחילוני. הוא גם דתי וגם חילוני. הוא בנאדם, זאת אומרת. הוא אף דיבר על האהבה שלו לאישתו ועל כך שעד גיל 30 הוא עדיין שיקר להוריו כאילו יש לו תוכנית אב מוכנה לכשיהיה גדול. אבל בכל אותם רגעים הוא נחשף בלי להתערטל, בלי לאמץ טון כותרתי, בלי לדבר כמו איזה אחד, איך נאמר, אחד שעושים עליו סרט. קובן לא שאל אותו על העתיד, אבל בדבר אחד לא נותר ספק: בנאי הוא לא הבנאדם שימות מרהב. הוא כל כך פשוט, כל כך אמיתי; עיר מקלט מכל הגיגי הקובי אוז/דנה ברגר/חמי רודנר ושותפיהם למלונת הרוק הישראלי.