מס ערך מוסף

באחת הסצנות בסרט "זרים אינטימיים" אומר הפסיכיאטר ליועץ המס שבסופו של דבר המקצועות שלהם לא כל כך שונים זה מזה- שניהם מתעסקים במה שאנשים מצהירים ובמה שהם מסתירים. גם בסרטו של פטריס לקונט רב הנסתר על המוצהר. אם אתם רגילים לכפית האמריקאית שמאכילה אתכם בכל המסרים והרעיונות של הסרט, זה לא סרט בשבילכם. אך מאידך גם אם אתם אוהבים קולנוע צרפתי אנין ואינטליגנטי, עלול הסרט להשאיר אתכם מאוכזבים.

"זרים אינטימים" הוא מעין פילם-נואר פסיכולוגי, כשהמתח נובע מרגשותיהם של הדמויות ולא ממזימות של תאבי בצע ותוקפים מעוררי פחד. כך באירוניה מודעת מציג לקונט את אחת הדמויות צופה במקור, היינו, פילם נואר הוליוודי טיפוסי מבית המפרי בוגרט והחברה. בסיס העלילה מזכיר את הדרך בה התחיל הרומן בין אלי מקביל לדמותו של רוברט דאוני ג'וניור בסדרה "אלי מקביל"- היא נכנסה לחדרו, חשבה שהוא פסיכולוג והתחילה להתחרע עם הנוירוזות שלה. הוא הקשיב, ייעץ ורק מאוחר יותר גילה לה שהוא בעצם עורך דין ומשם כבר פרחה לה האהבה. לא נראה לי שלקונט גנב מהסדרה האמריקאית את העלילה, אך סרטו, שכמובן אוחז בתפיסת עולם אומנותית שונה לגמרי ומתפתח לכיוונים אחרים בתכלית, מתחיל באותה צורה.

אנה (סנדרין בונר המצויינת), החיה בחיי נישואים לא מאושרים, קובעת תור אצל פסיכיאטר ומגיעה בטעות לחדרו של יועץ המס הבודד והמשועמם (פבריס לוקיני הקודר), המתגורר ועובד באותה הקומה. היועץ שמתרגש מההפתעה הפתאומית בחייו העבשים לא מעמיד את המטופלת על טעותה ומאזין לסודותיה הכמוסים. כאשר מתבררת הטעות ממשיכים הזוג החדש להיפגש, כל אחד מסיבותיו הוא, ומתוודעים זה לעולמה הפנימי והמסתורי של זו. השאלה האם היתה זו באמת טעות ומהם מניעיה האמיתיים של הגיבורה, נותרת לא פתורה עד סוף הסרט.

הסרט, כמו רוב סרטיו של לקונט ("בעלה של הספרית", "הנערה על הגשר"), הוא קאמרי באופיו, מצומצם, ומתעסק בשאלות של זוגיות ובתפקיד הגורל בחיינו. הוא מתרחש ברובו בין ארבעת קירות משרד ומורכב משיחותיהם של הגיבורים. הסרט מתמקד במערכת היחסים הנוצרת בין הגבר והאשה, שלעולם לא היו נפגשים אלמלא יד המקרה, ובשינוי שהם מעוררים האחת אצל האחר. נראה כי לקונט מנסה להגיד שהקשר וההקשבה בין בני אדם הם היוצרים את התהליך הנפשי הרפואי הדרוש, ובעצם אין אנו זקוקים לפסיכולוגים אלא לקשר אנושי בסיסי. דמות הפסיכיאטר בסרט מעוצבת בצורה שלילית; הוא מסרב להקשיב או להעניק מפניני פיו המושכלות אלא אם כן מובטחת לו תמורה כספית ראויה. נראה שלקונט יוצא נגד התהליך הפסיכואנליטי הממקם את המטפל, השומר רוב הזמן על מיסתוריות, בעמדת כוח על המטופל, החושף את עצמו לגמרי. בטיפול האלטרנטיבי שמציע הסרט נחשפים שני הצדדים ושניהם זוכים לשינוי המיוחל, קטן ככל שיהיה, בחייהם.
למרות שהסרט מבוים ומצולם במיומנות ראויה להערכה (לקונט מצליח ליצור מתח ודרמה באמצעים הפשוטים והעדינים ביותר), הוא אינו מצליח להתרומם מעבר לנתוני התסריט המעניינים. משהו חסר שם. הוא איטי ועמום מידי. לעיתים אף משעמם. הוא פותח מספר קווי עלילה, אך לא סוגר את כולם. הדמויות לא מצליחות להתפתח ומניעיהן נותרים מעורפלים. ובעיקר, הן אינן מצליחות לרגש ולגעת בלב הצופים, שנשארים, בסופו של דבר, מנוכרים למתרחש על המסך (אם לא נרדמו מזמן, כשכנותי לשורה).