מבין שלל הדרכים לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסרט "תל אביב-רמאללה-סהרה" מצא את התוואי הטוב ביותר: הוא פשוט הורג אותו משעמום. מדובר בפיתרון יצירתי, ללא ספק. מהרו לפני ששמעון פרס רושם על זה פטנט. עד שלא צולחים את סוף הסרט ותאמינו לי שזו הייתה משימה לא פחות מורכבת מחציית המדבר קשה להאמין כמה קל לשבש כל אפשרות לסרט מעניין אף שחומרי הגלם טובים.
לעומת זאת, אפשר להבין כיצד מכרה הבמאית שירה ריכטר את הרעיון לסרט. הנה לכם שתי נשים, אחת יהודיה מתל אביב, נעמי. השניה פלסטינית מרמאללה, אחסן. שתיהן שחקניות. שתיהן נפגשות למסע ארוך ומצולם במדבר סהרה, מסע מפרך שסיומו אמור להתנקז לפאז שבמרוקו. ברקע דיווחים מהארץ על הרוגים ופיגועים. הדינמיקה ביניהן מוכרחה הייתה להוליד משהו מעניין. שערוץ 2 לא יקנה? אחרי הכל, הפרומו בטוח ייצא מדליק.
התוצאה הסופית כאמור מייבשת את השכל, אם כי בלי הבונוס של פטמורגנה. ראשית, משום שמדובר בצביעות. לאורך הסרט התלוננה נעמי ש"אני לא יודעת מה אני עושה כאן. עדיף היה שאלך לאודישנים או לשחק בהצגות בזמן הזה". אבל בתור שחקנית אנונימית היא ידעה היטב שהיא זכתה באפשרות טובה מכל אודישן: היא משתתפת בסרט. סרט פעולה רע, אומנם, אבל סרט. שנית, משום שמדובר בצביעות. מאחורי סרטי מסעות האתגר האלו עומדים על פי רוב יחצנים שמפתים עיתונאים עירוניים בטיול חינם תמורת כתבה. זו הסיבה שבכל שנה אתם רואים/קוראים/שומעים לפחות 3 כתבות מסע שכאלה. פעם זה בחסות קאמל, פעם בחסות איסוזו צ'אלנג', אבל זה תמיד יוצא אטרקטיבי כסוסיתא. בעיקר משום שלנוכח צוות ההפקה והאירגון המשוכלל שנשלח יחד עם המתמודדים במסע שום סכנה לא צפויה באמת, אלא אם כן גם הסיכון שבלנהוג בנתיבי איילון מרגש אתכם.
לצד מוזיקת עולם קיטשית משנת תרפפ"ו הסרט ניסה לייצר בגסות סצינות דרמטיות. באחד מימי המסע חל יום העצמאות. מישהו שאל את אחסן האם זה יום קשה עבורה. אלא שאחסן בכלל לא ידעה איזה יום היום. "מה? קשה? סליחה, אני לא שומעת". כשכיבתה את המנוע והבהירו לה שמדובר ביום העצמאות, הסבירה ש"בשבילכם זה יום חג. אבל בשבילנו לא. אני מקווה שבסוף יהיה שלום". מי שמסוגל לנסח את הפער בין הנכבה ליום העצמאות בצורה פחות צחיחה מוזמן להשאיר תגובה עם כתובת ואני מבטיח להעביר לו שכר סופרים. לאורך מפת הדרכים העגומה של הסרט נעשו עוד ניסיונות ללכוד את כל מה שיכול היה להיות מעניין, רק בלי להצליח. דיון על בעיות היגיינה במסע המדברי תומצת על ידי אחסן ב"לא הורדתי נעליים מאז אתמול". נעמי החרתה החזיקה אחריה עם "אני לא מצליחה למצוא את השמפו שלי". באמת? איזה באסה. ואצלי המזגן מקולקל כבר יומיים.
גם הניסיונות ליצור אחווה ומסר של שלום לעולם התמצו בסלוגן של אחסן, "תראו את הג'יפ שלנו, יש בו שום נגד עין הרע, תפילת הדרך וקוראן ביחד", מה שהעלה תחושה עמומה של ריגוש אירווזיוני. לקראת סוף הסרט זכינו כמה מפתיע - גם לסצינת הג'יפ ששוקע בחול, סצינה שאף סרט מסע לא יכול להימנע ממנה ככל הנראה. על רקע ניסיונות החילוץ הוקרן קטע של ויכוח טלפוני בין נעמי לאחסן. נעמי השתמשה בטיעוני פופוליטיקה קלאסיים כשטענה שהרוב הדומם הפלסטיני לא מנסה בעצמו לעשות צעד נגד הטרור ובעד השלום, ושהפלסטינים בעיקרון משתמשים בילדים. גם אחסן לא ויתרה מצידה על זכות הקלישאה של העם שלה והבהירה בתגובה שכשאתה הצד החלש אין לך את הלוקסוס לקחת על עצמך את האחריות לשלום. אני חושב שעל רקע הג'יפ השוקע זו הייתה אמורה להיות סצינה מטאפורית או משהו, אבל אני לא בטוח. נרדמתי.