נוסטלגיה זה הרבה יותר מסובך

נוסטלגיה ואולדיז הם עניין חמקמק הרבה יותר ממה שנראה על פניו. מצד אחד מדובר בחומר ישן, בדרך כלל מיושן, בדרך כלל משומש. שירי להקות צבאיות שיצאו מכל חור, שעברו כל כך הרבה גלגולי פרסומות-כוכב-נולד-שירה-בציבור שממש אין חשק לשמוע אותם לעולם. ומולם הרבה שירים שנשכחו ונזנחו, ולא במקרה. נדיר מאוד למצוא חומרים ישנים שבאמת לא ידעת על קיומם או שניתן פתאום להקשיב להם אחרת, אבל כשמוצאים כאלה, תמיד הלב מתרחב. בתקופה הנוכחית כל העיסוק בעבר מקבל משמעות שונה. המצב הכללי אינו מעודד יצירה, הוא דוחף לכיוון אסקפיסטי, שהתרפקות על העבר היא סממן מאוד בולט שלו. מה הבעיה לחשוב שפעם היה נהדר? זה אפילו לא עולה כסף. על הרקע הזה הופך הדיון בדיסקים המוצגים בעמוד זה למשהו יותר מסובך.

למשל, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", יצירה הזויה לחלוטין שהוקלטה במקור ב-1971. היא הופיע לראשונה על תקליט שש שנים אחר כך, ב~1977, ונעלמה כלעומת שבאה. כעת היא רואה אור לראשונה על דיסק כחלק ממגמה חדשה שתפסה כאן תאוצה. קצת היסטוריה: בסוף שנות השמונים, כשהעולם עבר לדיסקים, נהגו חברות התקליטים הישראליות בזהירות די גדולה עם רי-אישיוז, יענו הוצאות מחודשות. הן התייחסו לכל הוצאת דיסק כזה ביראת כבוד. אלא שמאז התברר כי יחסית לפעילותן האחרת העלאת תקליטים ישנים על דיסק היא זולה ומשתלמת. אפשר למכור את הדיסק בזול, להחזיר בקלות את ההשקעה ואפילו להרוויח קצת. כיום נדמה כאילו מחפשים תקליטים ישנים מתחת לאדמה.

תקליטו הראשון של קראוס נכתב בכלא, שם ישב קצת אחרי שהסתבך עם המשטרה. הוא הוקלט בג'אם סשן, ביום אחד, והוא אכן יצירה מאוד ספונטנית, שלא לומר פרומה בקצוות. השיר הפותח, "שישי חם", מין בדיחה על חשיש, הפך מאוחר יותר ל"טוב לי לשיר", שזכה בפסטיבל הזמר בביצוע ג'וזי כץ והדודאים, שהופיעו תחת השם "הטוב, הרע והנערה". שיר נוסף הוא אלתור על "אבשלום" של שלום חנוך.
אפשר להבין מהתקליט שקראוס הוא כישרון גדול, אבל זה בהחלט נשמע כמו סשן שלא אמור היה להיות יותר משעשוע בין חברים. לא פלא שבזמן אמת הוא נראה לכולם קצת קשקוש. רק באיחור של שלושים שנה, כשהקול הצעיר של קראוס ואפילו העיבודים המיושנים, חיקויי רוק של התקופה, מקבלים איזה חן, אפשר להאזין לכל זה בנועם.

יוצא שבמקרה של "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" קשה להגיד שהתגלה יהלום נסתר או שהדיסק הזה, בהוצאת נענע, שופך אור חדש על תקופה. התקליט נוצר לא הרחק משבלול, והחבורה ההיא הרי תיעדה כל רגע, כולל חזרות, בתקליטים ובסרטים. קראוס לא מוסיף על כך זה שום פרט שלא הכרנו.

שזה בדיוק ההפך ממה שאפשר להגיד על "כל אחד", אלבומו היחיד של פופיק, מרדכי ארנון, מי שהיה מלך בוהמה של תל אביב בסיקסטיז וחזר בתשובה. בזכות אורי זהר, שגנב את כל הבמה, לא נותר פופיק בתודעה הקולקטיבית כ"חוזר בתשובה", למעשה הוא לא נותר בכלל בתודעה. שזה לא כזה עוול, שכן הקריירה שלו היתה קצרה מאוד, ולא בהכרח משמעותית.

ארנון היה זמר, בדחן ושחקן, שהשתתף בשלישיית התאומים עם אושיק לוי וחנן גולדבלט. כשיצא לקריירת סולו הקליט את התקליט היחיד שלו, שהוא משהו בהחלט מדליק.. ארנון לא היה חתיך, הוא גם לא היה חלקלק. התקליט שלו, בהתאם, מכיל רוק-פופ גברי מאוד, ישראלי עם עין לעולם, מעט פסיכדלי, נקי לחלוטין מכל מניירות הלהקות הצבאיות והשירים הרוסיים.

כמו הרבה מוצרים מהתקופה שבין המלחמות (ששת הימים וכיפור), תקופת אופוריה שבה היה נדמה שביטחון המדינה פתור ואפשר להתחיל לחיות, יש בדיסק ניסיון די מקורי ליצור רוק ישראלי שאינו מתחנף לשום ערכים כמו זקיפות קומתנו. ארנון הקליט את הדיסק עם הצ'רצ'ילים, להקת הרוק האמיתית ביותר שפעלה אז בארץ, ובחר שירים טובים. בין היתר "הבלדה בין כוכבים", ביצוע מוקדם ל"אל נא תלך" של שלמה גרוניך, ושירים אחרים, שאמנם נשכחו, אבל במקרה הזה לא בצדק. כעת הוא יוצא בפעם הראשונה על דיסק של פונוקול, ובהחלט כדאי לעצור ולשמוע אותו. הוא טרי ומסעיר יותר מרוב הדיסקים החדשים שיצאו כאן השנה (וגם בשנה הבאה).

חלק מהדיסקים המחודשים יוצאים בסדרות. הבולטת מכולן כרגע היא "מבראשית" של הד ארצי, שאורזת מחדש תקליטים שכבר ראו אור על דיסק וכאלה שלא. בחלק מהמקרים זה מארז בודד, וכשיש צורך זה מארז כפול. תמיד עם בונוסים וחוברת די מפורטת. הדיסקים יוצאים בנגלות, חמישה בכל פעם, אבל אין יומרה לקשר ביניהם. שניים מהדיסקים של הנגלה האחרונה מתאימים לנו השבוע.

להקת פיקוד דיזנגוף היא התשובה של הסיקסטיז למופע "כוכב נולד על הבמה", מקבץ של נושרי העונה הראשונה והשנייה שיעלה בקרוב על במות הארץ (אני ממציא את זה, אבל זה בטח יקרה). פיקוד דיזנגוף היה הרכב אזרחי שהוא חיקוי של להקה צבאית. התקבצות של כמה יוצאי להקות אסרטיביים שטרם זכו לחוזה הקלטות והבינו שיחד הם יכולים למכור לשוק האזרחי את הלהקות שהוא כל כך אוהב. להקת פיקוד דיזנגוף הכילה כוכבים כמו ששי קשת, צילה דגן ויהודה ברקן לצד אחרים, שלא היו מוכרים אז אלא לבני משפחותיהם.

דני ליטאי ויאיר רוזנבלום היו אחראים להרכב הזה, שהטריק שלו היה שהוא מאוד איני, בוהמי ויודע איפה זה "כסית". מה שמעניין זה שרוזנבלום באמת ניסה שהמוזיקה תהיה יותר מודרנית. זה לא קל כשבעצם יש לך מקהלה בסגנון מחזמר צבאי, ובכל זאת בלא מעט קטעים הצליח רוזנבלום להביא אותה בגיטרות חשמליות כמו באמריקה ובאורגן ממש מוצלח. גם הטקסטים תל אביביים מאוד, ובמיוחד השיר "הצעקה האחרונה", מושג ששימש פעם כדי להגיד "טרנדי" בעברית (האמת, מושג שאפשר להחזיר).

אבל בישראל כמו בישראל, להקת פיקוד דיזנגוף ביצעה גם את אחד השירים הדוחים של כל הזמנים: "העולם כולו נגדנו", מן המנון היהודים החדשים וקשי העורף שמושר עד היום באון על כל גבעה בשומרון. וכמו בכל להקה צבאית יש בתקליט שירים שכל תפקידם היה להוביל למערכון הבא ובאמת אין להם ערך. ובכל זאת זה דיסק מעניין למי שרוצה להבין מה היה פרצופו של שינקין הקודם.

מוצלח עוד יותר הוא דיסק כפול המתעד בהרחבה את מפעלות להקת חיל הים, שידועה יותר בשלושת השמות שלמה ארצי, ריקי גל ורבקה זהר. בעוד להקת הנח"ל ודומותיה כבר הפכו בעת ההיא לדינוזאורים כבדי משקל ונפוחים שכל סולו שלהם הופך לדרמה, להקת חיל הים היתה צעירה ואזוטרית משהו. ואולי בגלל זה יש מעט יותר פתיחות בתקליטים האלה, שאיש לא ציפה שיהפכו לשלאגרים כה ענקיים. החל בשיר כמו "סופה", שהוא אקספרימנטלי, כמעט פרוג, ועד "ומי יישא את נשמתי", שהוא בלוז גוספלי בסגנון ניו אורלינס.

גם כאן כמובן יש שירים שנשמעם מצחיקים-עצובים מאוד, כמו "ספינות שרבורג" ו"הבלדה על האי גרין", לצד שירים שהם סתם בדיחה, כמו "חופשה ביפן" ("כי יודע כל ספן, לא חוזרים בלי מתנות מיפן"). שירים כמו "רק בישראל" כבר מעוררים קבס. אבל יש גם שירים ממש מוצלחים, כמו "הכל כחול" ו"כשאהיה גדול", ובכלל נדמה שבלהקת חיל הים, אולי משום שחיפה היתה מאז ומעולם פרובינציה, הצליחו ליצור כמה מהרגעים היותר מעניינים בתור הזהב של הלהקות הצבאיות. בואו נגיד שאם צריך לבחור היום בינם לבין דיסק של להקת הנח"ל שכבר נטחנה עד דק דקיק, לא הייתי מהסס.