הקאתי טיבטי

אסור לדבר על זה. זה עמוק בחדרי חדרים אבל כולם עושים את זה: אנשי עסקים, טייסים, בחורות שלומדות עריכת דין, אפילו מפורסמים עושים את זה, אבל אסור לדבר על זה.
מפגש תמיכה חדש נפתח בפאתי רמת השרון, שם יושבים אנשים ומקבלים תמיכה.
הם שותים תה טיבטי. מדובר ככל הנראה בבולמיה העוד יותר סודית, אך עם זאת האופנתית ביותר נכון לכרגע, ולראייה, היא מוצגת לראווה בסלון הביתי שלכם, פריים טיים, ערוץ 2.

בפרסומת למשקה הקסום אנו רואים שתי נשים המתארחות אצל חברתן השלישית. "מה תשתו?", היא שואלת, והן מתכנסות בעצמן. הן לא רוצות להגיד למה הן משועבדות, אז הן שואלות אם יש תה. ויש תה; קופסאות אריזה מהודרות מתגלות כשהמארחת פותחת את הארון שלה, ואז, הו אז… מתגלה שהמארחת גם היא שותה תה טיבטי, גם היא משועבדת להרזיה הבטוחה, גם היא "משלהן", גם היא משתמשת, גם היא... משלשלת.

כן, כן, ערוץ 2, ישראל, פרסומת לשלשול. בוא נאמר ככה, אני רואה בחורות בפרסומת, ואני יודע, ליטאראלי, שהן הולכות הביתה לשלשל. למה לעזאזל אני צריך לדעת את זה? ונשאלת השאלה, מיהו קהל היעד? כמובן לא הבחורה השמנה והמוזנחת שנכנסת בסוף הפרסומת ושואלת אם יש קפה. אבל לא לדאוג, בפרסומת הבאה, "תה טיבטי- דור ההמשך", היא תהיה הכוכבת. ויש גם אזהרה בסוף הפרסומת בנוסח חפיסת סיגריות: "יש להשתמש בצורה מבוקרת". בואו נהיה מטאפורים ונגיד שאין כיסוי תחת נהדר יותר מזה.

כבר כמה שנים טובות שמלחמת הפרסומות בין נייק לאדידס מביאה את הכדורגל לפסגות גבוהות הרבה יותר מהמשחק עצמו. שני המפעלים האלה, נייק ואדידס, בעצם מייצגים כיום קבוצות כדורגל משל עצמם. אצל אדידס הניחוח האירופי הוא הדבר: זידאן, דל פיירו, ראול, אוליבר קאן, בקאהם. ומן הצד של המתרס, נייק מיוצגת על ידי השחקנים מהז'אנר היותר דרביליסטי - לטיני: פיגו, רונאלדו, רונאלדיניו, דנילסון, רוברטו קרלוס.

אדידס ונייק הביאו ליצירת מהלך טקטי חדש; אם פעם אהדת קבוצה או שחקן ועקב כך קנית את המוצרים אותם פירסמו, הרי שכעת הכל הפוך לגמרי; אתה אוהב את הפרסומת (קרי מוצר) ועקב כך אוהד את הקבוצה/שחקן בגלל הפרסומת המוצלחת (כמובן שגול לחיבורים זה עדיין האלמנט הקובע). אצל אדידס אנחנו רואים בפרסומת האחרונה את "הדרך ליורו 2004". החבר'ה משחקים כדורגל ביער נטוש. אוליבר קאן, שוער, ועוד יותר מזה- שוער גרמני, מעיף את הכדור בטעות לתוך משאית נוסעת, השחקנים עולים על ווספות בעקבות הכדור, מגיעים למגרש נטוש ומתפרקים על הכדור.

נייק מנגד, הלכו על טעם החיים האמיתי של הכדורגל. השחקנים עומדים במנהרה לפני עלייתם למגרש, פיגו מבקש מהשופט את הכדור, מקפיץ, מבריש לרונאלדו, חברו לריאל מדריד בין הרגליים, ההוא מתרגז, זה חוטף, רוברטו קרלוס מצטרף, פתאום קאנטונה המיתולוגי מתלכלך מהיין (צרפתי או לא צרפתי?) שהכדור התיז עליו, הכדור עף לטוטי מחוץ לאצטדיון, הוא מתבקש להחזיר אותו בבעיטה, רוברוט קרלוס מתחלק, רונאלדו צוחק, הפרסומאים של נייק משתמשים בפיספוס הזה, הכדור מגיע למגרש, מספרת פה, עקב שם, וכל זה עוד לפני המשחק. כי נייק מחזירים את החדווה של לפני המשחק, של לפני התחרותיות וההמנונים, חדוות המשחק השכונתית הכי בסיסית והכי לאטינית.

וזה הניצחון גדול שלהם על אדידס, כי בסופו של כל העניין הזה, הכדור מגיע לרונאלדיניו והוא עושה תרגיל וירטואוזי שאחריו הילדים ילכו לחנות ויבקשו את "הנעליים שרונאלדיניו עשה איתם את הטריק", תרגיל שכל שחקן חובבני עשה לפניו בחופי של ברזיל, אבל עכשיו זה כבר "טריק רונאלדיניו". ומה יצא מזה לנייק? פרסומת מופתית, וטריק וירטואוזי שתמיד יהיה מזוהה איתם.