זיקוקין דה-ביל

אם מוכרחים לסמן את הלחמניה הלוהטת ביותר של הקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות, אתם יכולים להיות בטוחים שזאת לא תהיה אומה תורמן. עם כל הכבוד לפרונט המרשים ולמנוברים הסמוראים שהאדמו"ר טרנטינו הנחיל לה במסגרת ההכנות ל"קיל ביל", תורמן וטרנטינו, הם בסופו של דבר חקיינים מוצלחים לדבר האמיתי - טקאשי קיטאנו - האיש שהמציא את השיק היפני מחדש ואחראי במידה רבה על חלחולו לתרבות האמריקאית וגם לקולנוע שלה. קיטאנו עושה כבר שנים את מה שטרנטינו עדיין לומד לעשות עכשיו, וזאת מבלי לגרוע מכבודו של המאסטר האמריקאי. טרנטינו עצמו הודה בעבר שהושפע עמוקות מסרטיו הקודמים של קיטאנו, וגם אם למרות ההצהרה הזאת אתם עדיין מפקפקים בכך שקיטאנו הוא המקור – כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להעיף מבט אחד בסרט החדש שלו, זאטואיצ'י, שהדמיון בינו לבין "קיל ביל" הוא הרבה פחות ממקרי.

אחרי סרטו המצויין "בובות", שהיה מבוסס על מסורת תאטרון הבובות היפני ומשום מה לא יצא להקרנות מסחריות בארץ, מגיע בעזרת השם "זאטואיצ'י", המבוסס על אגדה יפנית עממית, שהונצחה כבר באינספור סרטי סמוראים. במרכז הסרט עומד זאטואיצ'י, סמוראי מבריק לשעבר, מסז'יסט מזדקן ועיוור מכהן, המתהדר בשיער בלונדז' מחומצן, חיבה משונה להימורים וקואורדינציה מהגיהינום. ההשוואה בין המקור לוואריאציה המושפעת ממנו היא מתבקשת. בשני המקרים מדובר ביוצרים טוטאליים: טרנטינו, כידוע, מעורב בכל פרטי היצירה בסרטיו, ממש כמו קיטאנו, שביים, כתב, ערך ושיחק בתפקיד הראשי. בשני המקרים מדובר ביוצרים פוסט מודרניים מובילים, שאוהבים לזפזפ בין אלימות אקסטרווגנטית ומבוימת היטב לפיוטיות קורעת לב, וסרטיהם מתפקדים על תקן שקשוקות רב-תרבותיות, המערבות בתוכן אינספור ציטוטים מז'אנרים קולנועיים לצד פסקולים פופיים קלילים וממכרים.

בשני הסרטים בולט גם מוטיב הנקמה כאירוע מחולל רב -משמעות. בשניהם יוצאים הגיבורים הבלונדינים למסע נקמה המותיר מאחוריו שובל גופות מדממות. "זטואיצ'י", בדומה לגיבורי המערבונים, יוצא לנקום את נקמתם של תושבי הכפרים הנשלטים על ידי כנופיות פשע אכזריות ופוגש בדרכו דמויות אחרות המונעות גם הן מדחף הנקמה. אבל בעוד טרנטינו נכנע למסורת האמריקאית, זו הדורשת מהסיפור להיות ברור ומובנה, על מנת שהצופה יבין את התמונה המלאה, ומוסר לנו מידע רב על הסיפור והגיבורה הראשית, קיטאנו, יציר התרבות היפנית המעדיפה את הנסתר על הגלוי, מעדיף להשאיר כמה חלקים חסרים. אין לנו באמת מושג מהו סיפורו האישי של זאטואיצ'י. הוא כמעט ואינו מדבר וגם הדמויות האחרות אינן מספקות פרטים נוספים. אולי דווקא בזכות הטיפול הזה, מצליח קיטאנו להפיח חיים חדשים בקלישאה המשומשת של העיוור הרואה בעצם טוב יותר מכולם.

עוד נקודה לחובתו של טרנטינו היא שלמרות המהפכנות הצורנית של סרטיו, הגדרת המיניות של הדמויות שלו היא בסופו של דבר די שמרנית. הנשים הן נשים, גם כשהן רוצחות, הגברים הם גברים, גם כשהם רוצחים ונרצחים, בעוד שקיטאנו לא חושש לשחק עם גבולות הג'נדר. בסרט מופיעה דמות של נער צעיר שנאלץ להתחפש לגיישה כדי להציל את חייו, ומסיים את הסרט כשהוא מעדיף להישאר בתחפושת הגיישה – צעד נועז מצד קיטאנו, שמתכתב עם מסורת הרבה יותר שמרנית מטרנטינו.

סרטו של טרנטינו הוא סרט של בן תרבות המערב המביט בקנאה ובהערצה על התרבות היפנית ודימוייה הקולנועיים. טרנטינו מנכס את התרבות הזו והופך אותה למוצר פופ משובח, המטשטש כל קשר בין המקור להעתקו. קיטאנו יוצר סרט יפני אותנטי לחלוטין הממשיך מסורת תרבותית מוכרת, אך משחק איתה כשהוא לוקח לעצמו חופש אומנותי ויצירתי השמור לגאונים האמיתיים של הקולנוע. קטאנו משתמש באלמנטים מהמערבון האמריקאי, סרטי הסמוראים, המיוזיקלס' האמריקאיים ותרבות הפופ העכשווית ובונה מכל אלה יצירת מופת של ממש.

שני היוצרים מייחסים חשיבות עצומה לסאונד ולמקצבים. טרנטינו ידוע בכך שהוא מתחיל את העבודה על סרטיו קודם כל בבחירת הפסקול והקצב המוזיקלי שילווה את הסרט. גם אצל קיטאנו המוזיקה חשובה לא פחות מהתמונה. הרגעים היפים ביותר בסרט הם אלו בהם הדמויות והמצלמה מתנועעים בתיאום מושלם עם הפסקול – רגע שמגיע לשיא מדהים בסצינת הסיום, המשלבת בין סטפס, להקת ה"סטומפ", היפ-הופ, Fאנק, מחזות- זמר וסרטים יפנים ישנים.

למרות שבסיכום הנקודות, טרנטינו יוצא נפסד מההשוואה לקיטאנו, באופן אישי –אצלי הוא דווקא מנצח. אולי בגלל שבתור אזרח ממוצע במדינה ה-52 של ארה"ב, אני הרבה יותר מושפע מהתרבות האמריקאית מאשר מהתרבות היפנית, אולי בגלל שאני קלישאה פוסט מודרנית נפוצה, שמעדיפה את ההעתק על המקור ואת ההומאז' הפארודי על משלים מושכלים ונבונים, אולי בגלל שהניהיליזם ותחושת חוסר התוחלת של טרנטינו מדברת אלי יותר, ואולי אני פשוט יותר שטחי.