פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיט, הלך האליבי

      למרות אוריינטליזם קל ומועקה כבדה, איתמר רוב מאוד ממליץ שתנסו לקרוא את "אזור הדמדומים", אסופת הטורים של גדעון לוי

      האמת צריכה להיכתב כבר בהתחלה: אי אפשר לקרוא את הספר החדש של גדעון לוי כמו כל ספר רגיל. לא בגלל שהוא מכיל 802 עמודים, אלא בגלל שהוא שוקל 12 טון. אי הנוחות שמשתלטת על הקורא בכתבה הראשונה הופכת למחנק בשלישית, לבחילה ברביעית וגורמת לו להניח את הספר בחמישית. אם הטור הזה לא היה צריך להתפרסם, עד עכשיו הייתי תקוע בעמוד 67.

      כמה שלקורא היה קשה, ככה ללוי היה קל. חוץ מדברי תודה ומילות פתיחה מורכב הספר מ-148 טורים, שנבחרו מתוך המאות שפירסם לוי בחמש עשרה שנים האחרונות במוסף 'הארץ' במדורו "אזור הדמדומים", שגם נתן את שמו לספר. במדור, למי שלא מכיר, מובאת מדי שבוע המציאות שכה נעים ונוח לשכוח שהיא קיימת – המציאות של אותם אנשים שחיים מאחורי סיסמאות מכובסות כמו "ילדה בת 9 נפצעה קל מכדור גומי", "הלימודים באוניברסיטת א-נאג'ח הופסקו", "עוצר", "כתר" או "צה"ל מתנצל על הרג חפים מפשע". לוי מביא את סיפורו של הכיבוש כפי שרואה אותו הנכבש הפשוט. זה שבשל תקלה, טעות או סתם ערלות לב איבד איבר או בן, זו שכל עולמו חרב עליה רק כי היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

      לשבת על הכורסא ביום שישי בצהריים, לדפדף במוסף, לצקצק בלשון ולעבור מיד הלאה זו פעולה די שגרתית לשמאלן המצוי. גם לו אין יותר כוח. אבל אז בא גדעון לוי וגורם לו להרגיש שקרן כשהוא מנסה להגיד "לא ידעתי". עם המוסף עוטפים דגים, אבל הספר הגדול והשחור הזה ימצא את מקומו על מדפי הספריות לדראון עולם. היום יום בשטחים, מאז דצמבר 1988, מונצח כאן בזמן אמת. המציאות המפלצתית מקבלת מימד חדש של רוע, ולו בשל יומיומיותה: עוד מישהו שנעצר לשווא במשך חודשים, עוד בית שנהרס בגלל גחמה של סג"מ עצבני, עוד קבוצת ילדים שהולכת 4 שעות ברגל לבית ספר, עוד משפחה שלא יודעת לאן נעלם האבא, עוד אשה שילדה ולד מת במחסום, עוד הרוג, עוד הלוויה, עוד סוכת אבל.

      המסה העצומה, הכל כך שוחקת, אינה בעוכרו של הספר. העובדה שלא לוקטו טורים נבחרים, כאלו שמנציחים רק נקודות ציון בסכסוך, מבהירה שלא מדובר בארועים יוצאי דופן או חד פעמיים. מדובר בשגרה, ולא משנה מי יושב בקרית הממשלה בירושלים: שמיר או רבין, נתניהו או שרון.

      עם זאת, הטורים ולוי עצמם אינם חפים מבעיות. חוסר הנוחות המלווה את הקריאה נובע גם מתחושת ההתנשאות העולה מבין השורות. "עכשיו יושבת פתחיה, האם בת הארבעים, ומאשימה בקול גדול. וחארב בעלה, שפוף, מדבר בשקט על גורלו ואיסלאם הקטן מספר מה קרה ביום שני השחור שלהם" מתפייט לוי בטור "נעלי לכה שחורות וגרביים עם מלמלה" וממשיך, "בפינת החדר מונחים שקי אורז וסוכר, מתנת החברים למשפחה במצוקה. מהחלון נשקף מראה נפלא של העמק שממול ובתיה של פרברי רמאללה היפים במדרון. עדת זבובים עומדת בחלל החדר, קפה מר מוגש בימי האבל". לוי עצמו אינו מסתיר שהוא אינו דובר ערבית ואת השיחות עם הפלסטינים הוא עושה בעזרת מתורגמן. "אוריינטליסט" היה אולי מטיח בו אדוארד סעיד המנוח, ולוי בוודאי היה מגלגל עיניים, פושט ידיים ואומר בתדהמה "אבל ב'צוותא' דווקא טופחים לי על השכם".

      ובכל זאת, הספר הזה חורג מתחומי צוותא. לוי לא מדבר רק על הפלסטינים שהוא ומיקי קרצמן (הצלם הקבוע של "אזור הדמדומים", שתמונותיו חסרות מאוד בספר) פגשו. אלו הפלסטינים של כולנו, שעל חייהם הבלתי נסבלים ומותם האנונימי אנחנו לא יודעים. תעשו ניסוי קטן עם עצמכם: אם תעברו עכשיו לוואלה! חדשות, מה הסיכוי שתראו את סיפורו של קורבן הטרור הישראלי למול סיפורו של קורבן הכיבוש הפלסטיני? אתם הרי יודעים לבד את התשובה. ועוד שאלה, ותהיו כנים: אם היתה כזו כתבה, הייתם מקליקים עליה?

      ממול לקורבן מציב לוי חיילים חסרי פנים ושמות. אבל זה לא משנה כי אנחנו מכירים אותם. זה אני ואתם והחברים מהתיכון, והמחזור מעלינו ומתחתינו בגדוד, והחבר'ה מהמילואים והחבר'ה מהאוניברסיטה והחבר'ה של החבר'ה. לוי לא מביא את סיפורו של החייל והמצבים הבלתי אפשריים בהם הוא נתקל ועמם מתמודד. בטוריו הוא בוחר שלא לספר את סיפור הטרור והשכול, כיון שלאלו יש דוברים אחרים. "הטרור הפלסטיני לא נוכח בין דפי הספר. זה לא ספר עליו" כותב לוי, "אלים ככל שהינו, הוא לעולם לא יוכל להצדיק את מעללי הכיבוש שלנו".

      הציבור בישראל לא רוצה לדעת. לא כשהקורבן מדבר, גם לא כשהחייל עצמו מדבר. אם "שיח לוחמים" של אחרי מלחמת ששת הימים הכה גלים בכל רחבי הארץ, הרי שראיונות שנתנו חיילים במשך השנים לעיתונות החזיקו מעמד לכל היותר למשך סוף השבוע וספרי זכרונות שמתפרסמים בשנים האחרונות ובהם סיפורים של חיילים ששרתו בשטחים (למשל "תסמונת המחסום" של לירון רון פורר, "חייל טוב" של בועז נוימן, "מבירות לג'נין" בעריכת עירית גל ואילנה המרמן, "עדויות של סרבנים" בעריכת פרץ קדרון ועוד ועוד) מעוררים בקושי פיהוק. תערוכת התמונות שצילמו חיילי נח"ל בחברון בשנתיים האחרונות, ומוצגת כעת בתל אביב, עוררה אדוות תגובות ותו לא. והספר הזה ישנה משהו? כנראה שלא.