קזינו רוממה

"לאס וגאס", דרמת הרכש החדשה של ערוץ 1, כבר איתכם. הסדרה מתרחשת בקזינו 'מונסיטו' ועוקבת אחרי צוות האבטחה של המקום, ובראשם - 'ביג אד' (ג'יימס קאן), קלאסיקת ראש שב"כ, ובן טיפוחיו המבריק דני מקוי (ג'וש דאמל), גומת חן מהלכת. ביניהם: הבת של הבוס, אחראית משמרת, חברת ילדות של דני, ועוד פוש-אפים בתור דמויות משנה, מהמרים כבדים, רמאים מפוקפקים, והמון ניאונים.

לכל פרק הבלגאן שלו, ובכל פרק 'ביג אד' ודני יאמצו את מוחותיהם המבריקים ויגיעו לסוף טוב. מה שחשוב הוא יתר הזמן: השיחות שומרות על רף שנינות מתבקש, כל הדמויות יודעות לספק מבטים מלאי משמעות, משקעי העבר/הרגעים הסנטימנטליים תופסים חלק קטן מהעלילה, ומעל הכל דיבובו הטרוד- אך- שרמנטי של דני שבא להסביר את מה שמבטים משמעותיים לעולם לא יוכלו. נוכחותו של השחקן המוערך ג'יימס קאן (הסופר מעוך הרגליים מהסרט 'מיזרי', בשבילכם) מעניקה לסדרה תו תקן של איכות, שלא לגמרי ברור אם הוא מגיע לה, או אם היא צריכה אותו. בינתיים התפקיד שלו התמצה בנהמות סמכותיות, וגם זה נחמד.

"קצבית וסקסית", כך מגדירים אנשי ערוץ 1 את הסדרה. מצד אחד, נשמע אמין, ומצד שני, מדובר בערוץ שמגדיר ככה גם את מיכל זוארץ. ואכן, גם בתחום הקצב וגם בתחום הסקס הסדרה גדושה מאוד, ובמקביל קצת מפספסת. תנועות מצלמה מסחררות א-לה סרטי פעולה זה אולי מגניב, אבל גם קצת פתטי כשהאובייקט הוא חפיסת קלפים. באשר לסקס – עשרות מחשופים מצחקקים למראו של דני, שמצדו מתחזק מתח מיני עם כל מה שזז. אם 'משמר המפרץ' בהילוך מהיר עושה לכם את זה, אשריכם.

בסופו של דבר, גם אם, או למרות ש, "לאס וגאס" מבצעת את הנוסחה הטלוויזיונית ותו לא, היא צפייה מאוד. "לאס וגאס" היא מסוג הסדרות שמותירה אותך, שניה אחרי כיבוי המסך, עם תחושת אמנז'יה קלה בנוגע לשעה האחרונה. לא הסיפור, לא הדמויות ולא השורות נחקקות בזיכרון, אבל נותרת מן הרגשה עמומה של נינוחות. בידור במיטבו.

וופי גולדברג היא אשה מצחיקה. אני יודעת, כי ראיתי את 'הנזירות בלוז'. בוני וטרי טרנר הם גם אנשים מאוד מצחיקים, אני יודעת, כי הם אחראים לתכניות כמו 'מופע שנות ה-70'. אבל "וופי", הסיטקום החדש של גולדברג בהפקת הצמד טרנר שתעלה ביום חמישי בערוץ 1 - לא ממש.

יש להודות שמראש ניגשתי בחשש לצפות בסדרה, בה מגלמת וופי זמרת מצליחה לשעבר שמנהלת מלון. ההיסטוריה לימדה אותנו כי בכל הנוגע לקומדיות שנתפרות על קומיקאית עם רזומה, סיפור המסגרת לא מעיד על מחשבה מקורית במיוחד, וגם הידיעה שבארה"ב הורידו את הסדרה בתום העונה הראשונה לא בישרה טובות.

לפעמים, לא נעים להיות צודקים. נקדים ונאמר שלא מדובר בסדרה נוראית, שתגרום לכם להתגרד במבוכה לשמע הבדיחות. העלילה עצמה אמנם צפויה להחריד, אבל יש רגעים מצחיקים, ו-וופי עצמה מצליחה להתבזות בכבוד, ואפילו להעלות חיוך. מלבד וופי, איש התחזוקה האיראני, נאסים, הוא הדמות המשעשעת היחידה, והשיחות ביניהם זורמות טוב. במלון מסתובבים גם אחיה של וופי, עורך דין מובטל, וחברתו החדשה, פוסטמה. הסדרה יצרה ביניהם היפוך רעיוני נחמד – האח, קורטני, הוא מסוג השחורים של משפחת קוסבי –הולך, מדבר ומתנהג כמו לבן – בעוד ריטה, החברה, היא לבנה שמתלבשת ומתנהגת משל הייתה מואישה, או לפחות ג'סטין טימברלייק. הטוויסט הסטריאוטיפי הזה יכול היה ליצור כמה בדיחות טובות, אבל לרוב הסדרה דווקא נגררת למחוזות הומור-סדרות-כושים הדלוחים כל כך, שאפילו סטיב ארקל לא יוכל להציל את הסצינה.

הסדרה מנסה להיות חצופה ולעקוץ נושאים כמו גזענות, ממשל בוש, עישון בניו-יורק, ואפילו פיגוע התאומים, במין בדיחות הפוך-על-הפוך. רעיון מבורך כשלעצמו. אלא מה, כיוון שהבדיחות לא מספיק חריפות, הרי שבמקום נימה חתרנית-שמלאנית, יוצאות סתם רפליקות גזעניות ותפלות.לסיכום, יותר מצחיק מפרק טוב ב"בט", אבל לא מצחיק כמו פרק רע של "ג'רמיה".