פי ג'יי הרווי, Uh Huh Her
פולי ג'ין הארווי, פי.ג'יי בשבילכם, היתה אחת כוכבות הרוק הגדולות שנולדו בניינטיז. לא רק משום שהיתה כל כך מיוחדת ומוצלחת ומחוספסת, אלא גם בזכות היכולת שלה להמציא כל פעם מחדש וריאציה מעט שונה על דמות הרוקרית האלטרנטיבית. הארווי, שהתחילה את דרכה עם שני מלווים ואחר כך נפטרה מהם, לא חיפשה להיטים, לא חיפשה להתחבב על הקהל, אבל ידעה לשמור על קשר וגם להשתמש במה שיש.
ב-95' היא הביאה אותה בקליפ המפורסם "Down by the Water" עם השמלה האדומה, כמו עטיפת הדיסק "To Bring you my Love", ומיד זכתה בכל תהילת אם.טי.וי. לפני שלוש שנים היא יצרה את תקליטה הקומוניקטיבי ביותר, "סיפורים מהעיר, סיפורים מהים", ומיד זכתה בכל הפרסים האפשריים. על עטיפת אותו דיסק היא נראית קצת כמו מזכירה בכירה (אם כי קולית) במשרד פרסום אופנתי בלונדון. שזה יפה, אבל לא תמיד האופציה היחידה.
מאחר שהופיעה בישראל, בהופעה די בלתי נשכחת, ישראלים אוהבים אותה עוד יותר. הצלחתה היחסית אצלנו היא מהסוג השמור לחברים. מעבר לחסד שאנו נוטים למי שראינו בעיניים, אולי סיבה נוספת להצלחה היא שהארווי באמת מדברת מאוד לנשים שאוהבות רוק אחר. נשיות היא ז'אנר מאוד מקופח ברוק, בטח נשיות פחות תקנית עם נטייה לאנורקסיה, ויופי חיצוני שהוא מעט יותר פנימי. הארווי אינה יפהפייה גדולה, אבל יש גם בהופעתה החיצונית משהו כובש, סקסי, ובוודאי משהו מהסוג שמדבר לנשים שאינן מאמינות בבובות ברבי.
באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 הופך הדיון בהארווי מעניין אפילו יותר. שכן במבט לאחור אפשר לומר שהיא מהאמנים הבודדים שהשאירו את לפיד הרוק בחיים בתקופה שאנגליה הוצפה בבריטפופ של אואזיס ובלר. היא שמרה על הגחלת של נירוונה כדי להעביר אותה בבוא היום הלאה. כשמקשיבים לדיסק החדש שלה קל להבין שהדבר שהוא הכי דומה לו זה הדיסקים האחרונים של הווייט סטרייפס. לא נתקלתי אף פעם בדברים שאמר ג'ק ווייט על פולי, אבל האינסטינקט שלי אומר שהוא מעריץ אותה.
"סיפורים מהעיר" היה הרגוע והבשל ביותר שלה. אפשר גם לומר שהוא היה הזקן ביותר, הנוח ביותר, הקומוניקטיבי ביותר. דיסק שמעביר אותה למקום שבו חיים בנחת מעריצי אר.אי.אם. מעניין אם הדיסק ההוא היה נשמע אותו דבר אם הארווי היתה מחכה שנה ונחשפת להתפוצצות הרוק החדש שהביאו איתם הסטרוקס והווייט סטרייפס, ההייבז והוויינז (אגב, מישהו עוד זוכר את שתי האחרונות? הוויינז, אם מישהו שואל, הוציאו תקליט לפני רגע). אבל למה לעסוק בספקולציות. בחינת הדיסק שלה מול הצעירים החדשים הדגישה את עובדת היותה יוצרת מבוגרת יותר, וניתן היה לחשוד שהיא בדרך לאזור היצירה ה"בשלה".
זירת הרוק אכזרית כמעט כמו מגרש הכדורגל. הארווי בת 35 בסך הכל, ולכן זה לא רק כיף שהיא חזרה עכשיו אחורה למחוזות הרעש והעצבנות וממציאה את עצמה כאילו מחדש כסוג של ריוט גירל, אלא גם טוב שכך. צריך להזכיר שיוצרי מוזיקה לא חייבים להתייבש בגיל שלושים. הם יכולים פשוט להעמיק.
"Uh Huh Her" החדש, השם די חסר פשר, הוא אטרקציה לא קטנה. הארווי הקליטה בבית, כמעט לבד, מנגנת על כל הכלים, חוץ מכלי הקשה ותופים, ומביאה קצת חברים לקולות רקע. חלק מהשירים נשמעים כמו סקיצות, אבל סקיצות הכי יפות, מהסוג שאתה אומר שאם מישהו ייגע בזה הוא רק יקלקל. מצליל הגיטרה שפותח את הדיסק ברור שיש כאן אמירה, גם אם כיום יכולה הארווי להגיד את זה באופנים שונים ומשונים. לקראת סוף הדיסק יש קטע של דקה שבו שומעים רק קולות של ציפורים, כנראה שחפים, העפים מעל החוף. במקומות אחרים היא נותנת לשיר לגווע באיטיות, כאילו למות. אין בדיסק הזה המנוני רוק, חלק מהשירים יהיה קשה לשיר איתה בהופעה, אבל אפשר יהיה לצרוח הרבה "Fuck", שזה תמיד נעים.
מבקרים ב"ניו יורק טיימס" וב"גארדיאן" מאוד לא אהבו את הדיסק הזה וטענו שהוא מעט מקושקש. קשה לי להבין למה. בעיניי, דווקא על רקע הרוק החדש, הדיסק הטרי של פי.ג'יי הארווי ממש מצוין. רק 41 דקות, אבל דחוסות ומעולות, וממש עושות חשק להידחף עם עוד הרבה אנשים מול הבמה לקפוץ ולצרוח. יאללה, שמישהו יביא אותה לארץ בקיץ.
בבל ג'ילברטו, Bebel Gilberto
בבל ג'ילברטו היא כמובן בת אצולה. אבא שלה הוא ג'או ג'ילברטו המפורסם, אשתו לשעבר היא אסטרוד ג'ילברטו, קיסרית הבוסה נובה. אמא שלה, אשתו המאוחרת של ג'ילברטו, היא גם זמרת ואחות של צ'יקו בוארקה. תשאלו את אלי ישראלי, הוא מכיר את כולם.
בבל נולדה בניו יורק וחזרה אליה בתחילת שנות התשעים כדי להיות זמרת בעצמה. לקח לה הרבה זמן לפתח אישיות מקורית, אם כי בדרך היא עבדה עם שמות מהגדולים ביותר, מדיוויד ביירן ועד לורי אנדרסון. כשהחלה המהפכה האלקטרונית היא התקמבנה עם יוצרים כמו טיברי קורפוריישן וטאווה טיי. אבל בבל רצתה להיות סולנית. ב-2000 יצא דיסק הסולו הראשון שלה "Tanto Tempo" שהפך מיד ללהיט בוטיקים ולאונג'ים בכל העולם. בדרך כלל "להיט בוטיקים" זה לא מחמאה, אבל לג'ילברטו היה טיימינג מצוין. הדיסק שלה הגיע לעולם בדיוק ברגע שאלפי אוספים של איזי ליסנינג השתלטו על המרחב הציבורי, ועשרות די.ג'ייז נברו בכל התקליטיות בברזיל כדי להביא משם עוד ועוד קטעים מופלאים של בוסה נובה ישנה.
ג'ילברטו הביאה בוסה נובה מקורית וחדשה, שיש בה כל מה שצריך. התכתבות עם העבר, כבוד למקור, וטיפ-טיפה עדכון כדי שהכל יישמע מודרני. בכל קומבינציה אחרת זה בטח היה יוצא מקולקל, אבל כנראה בזכות הקירבה של ג'ילברטו למקור היא הצליחה להביא את הדבר האמיתי. ההוכחה להפיכתה למותג צ'ילאאוט איביזאי קיבלה חיזוק נוסף כאשר שנה מאוחר יותר יצא דיסק רימיקסים שבו נטלו חלק אלופים מפיטר קרודר ועד פייז אקשן האהובים.
ג'ילברטו לקחה את הזמן, והתכוננה יפה לתקליט השני שלה. "Bebel Gilberto" הוא עוד תקליט בוסה נובה ייחודי ומעולה. היא רתמה לעבודה שמות מוכרים ומפוארים כמו קרלינוס בראון או, להבדיל, טום, נכדו הטרם מפורסם של אנטוניו קרלוס ג'ובים (ששם החיבה שלו היה טום), ויחד הם יצרו רצף של 12 קטעים שאין מה להגיד עליהם חוץ מזה שהם בוסה נובה קלאסיק מיידי.
חבל שדווקא את השיר הראשון בדיסק, קאבר לשיר ישן של קאיטנו ולוזו, בחרה ג'ילברטו לבצע עם המילים האנגליות (והדי מטופשות) שכתבו בסיסקטיז "החלונות הגבוהים" של ברזיל, אוז מוטאנטס (Oz Mutantes). נדמה שזו החלטה מסחרית להתחיל ולסיים את הדיסק באנגלית. חבל, כי זה טיפה מקלקל. אבל ממש טיפה.