שוורצה חיה

אין דבר משעמם יותר מלהיטפל לרשלנות הישראלית של טקסים מסוגו של טקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ששודר אמש בערוץ 2; לטעויות, לאווירת הזוהר המופרכת ולזעקות המייגעות בדבר מחסור (בתקציב, בשלום, בצדק, בהפקות מקור וכו'). בעיני יש חן בכל אלה. אין סיטואציה הולמת יותר ליצירה הטלוויזיונית הישראלית מדב אלבוים הקורא לא לסגור את הטלוויזיה החינוכית מעל אותה במה ממש שתקושט בעוד דקות ספורות במיטב הנצנוצים, שיכסו מובלעות עור ספורות בגופן של האחיות פיק, ותודה למתפרת גלית לוי. אז נכון שלא חסכו על הצופים במערכונים פיסחים שהתיימרו לסאטירה אך במקום לפוצץ את היבלת, סתם שיחקו איתה ללא הצלחה, אך הזוכים, כמעט כולם, הם האנשים הנכונים והראויים. וכאן כבר מדובר במפץ של ממש, אירוע יוצא דופן בדברי הימים הכתובים מראש של הפריים טיים בערוץ של המדינה. תאונת דרכים קטלנית, התנגשות של ממש – לא עוד תחרות פופולריות בכיכובם של ליצני החצר מטעם פנאי פלוס אלא איכות טלוויזיונית וצדק אמנותי בצדה. טוטאל לוס? בהחלט ייתכן.

את הטקס שנערך אתמול בהיכל התרבות בפתח תקווה (לוקיישן שהיווה מוטיב חוזר במהלך הערב) פתח המנחה, גידי גוב בהצהרת כוונות ברורה: זוהי תוכנית נטולת אס.אמ.אסים ואכן ניכר בה שכך. הצהרתו של גוב קיבלה משנה תוקף עם הזוכה הראשונה של הערב: פרס השחקנית בסדרת דרמה הוענק אחר כבוד ובצדק רב לשרה פון שוורצה על תפקידה ב"מעורב ירושלמי". יש להניח שזאטוטי מסך הזהב אינם יודעים מי היא פון שוורצה וחשש עלול להתגנב ללבותיהם האלקטרונים כי מדובר בנצר לשושלת באוורית כל שהיא.

אך למרות הרוח הטובה, והסיפוק היחסי ישנה סוגיה שבכל זאת יש להידרש אליה:

במסגרת קטעי הקישור, כמיטב המסורת הרייטינגית נאלצו הצופים לצפות בלהקת אפרוחי הנובל קוויזין , היינו השפים המפזזים. הטבחים הפוטוגנים (מי יותר מי פחות) פצחו בריקוד סוער כאילו רוחו של באזבי ברקלי החלה מפעמת בהם ללא שאת. אין ספק שהקטע האמנותי שימח את אהרוני שנראה כמו בלון שיצא לו כל האוויר והוא עף בחדר מפינה לפאנל כקפיץ אקסטטי, בעודו מציג את הקריירה החדשה שלו כקרחניסט. שגב משה משורג הזרועות נהנה מעצמו ומהגרוב, וניר צוק כפה על הנוכחים התבוננות חודרת בשערות בטנו, בוקששתר פשוט סבל. ולא רק הוא.

גורם זר נוסף שהפגין אמש נוכחות ארוכה ומייגעת על הבמה היה הנשיא, משה קצב ואין המדובר באלי פיניש (החבר של מריאנו). באופן לא מוסבר זכה כבודו לדקות מסך ארוכות בהן סיפק נאום בו הסביר לקהל היוצרים מה החשיבות שבתרבות הישראלית (שלידיעתכם עדיין נמצאת בשלבי עיצוב והבדלה מזו היהודית אליבא דה מיסטר פרזידנט). נושא המשרה הרמה קרא לטלוויזיה לחשוף עוולות ולהאיר פינות אפילות, כל זה בזמן שעל מצח הממלכתיות שהוא מייצג התנוצץ אות הקין שנקרא רשות השידור של ג'ו בראל, כמו הברק של וולדמורט על פדחתו של הארי פוטר. הסגמנט הפך למביך ממש כשבתום הנאום הממלכתי הוכרז שם הסרט הזוכה - "שתיקת הצופרים". כשעלו יוצרי הסרט לבמה לקבל את הפרס, נשמע קולו של הנשיא הנרגש "את זה ראיתי, את זה ראיתי". ממש תרבות יום א'.

רגע לפני סיום: קברניטי הערוצים המסחריים שלום, אנא, תנו ידכם וכספכם לעוד הפקות מקור. ראשית מכיוון שזה חשוב ורוב משתתפי הטקס שבו, הזכירו והוכיחו זאת שוב ושוב, ושנית כי אם לא כן, אין לדעת מה מרק רוזנבאום יעשה, ולפי ההופעה שלו אמש, יש ממה לפחד.