דחקות בחטיבה

הקיץ הגיע. זה לא החום שסיפק את ההוכחה, או הג'וקים המתרבים, ואפילו לא שעטות הילדים שמתכוננים לחופש. זה הסרט הנדון. "ילדות רעות", שמוקרן באולם הקולנוע הממוזג הקרוב לביתכם, הוא סרט קיץ כל כך מושלם, שאין אלא לקבל את החמסין בהכנעה: שעה וחצי מענגות של סרט, שאין שום דבר משמעותי לומר עליו או בעקבותיו. כיף טהור, מהסוג שרק בקיץ אפשר לספוג בלי רגשות אשם.

עלילה? (זהירות, כי שתי הפסקאות הבאות הן ספוילר לעלילה צפויה מאוד) ובכן, הסרט מספר על קיידי (לינדסי לוהאן), נערה בת 16, שגדלה עם הוריה הזואולוגיים באפריקה, ולכן למדה בבית. עכשיו, עם המעבר חזרה לארה"ב, קיידי, לראשונה בחייה, הולכת לתיכון אמיתי, כזה עם עוד נערים, ובעיקר נערות. היא נקלטת בחיקם החמים של האאוט-סיידרים, שמציגים לה את מערכת החוקים הידועה בכינויה "הקליקות החברתיות". לא עובר זמן רב והיא מתחככת ב"פלסטיקס" – שלישית בנות ששולטות ביד רמה בתיכון מתוקף היותן יפות, מרושעות ועשירות. גם אם קיידי נרתעת מהן בהתחלה, הסרט אינו מתכחש לקסם של מלכות הכתה, ובראשן רג'ינה, המלכה האם. וכך מתחילה קיידי להסתובב איתן, עד למשבר הבלתי נמנע.

כדי שתהיה סיבה מספקת להתחיל את המאבק בין קיידי לרג'ינה, מצטרף לתמונה ארון, בחור שקיידי מתאהבת בו, והוא - כמה נוח - האקס של רג'ינה (הפלסטיקית מזדעזעת מהעובדה שקיידי מאוהבת בארון ופוסקת: "השתגעת? חברים לשעבר הם מחוץ לתחום. זה כאילו, הלו, חוקי היסוד של הפמיניזם!"). קיידי, שכבר למדה איך עושים צ'יק-פייט אמיתי, מנסה למוטט את רג'ינה מבפנים, על ידי כך שתהפוך את עצמה לפלסטיקית מושלמת. כמובן שבדרך היא אכן נהפכת לכזו, שוכחת את חבריה הקודמים, מגיעה לשיא שאחריו שפל, ולבסוף - מונולוג ה'כולנו יפים מבפנים' הבלתי נמנע בטקס 'מלכת האביב' הבלתי נמנע אף הוא.

למרות שהכל ידוע מראש, זה בכלל לא משנה – ילדות רעות מוציא מהקהל צחוקים. לא סתם חיוכים, אלא צחוקים, כאלה אמיתיים, וזה לא דבר מובן מאליו בקומדיות בימינו. בניגוד לקומדיות נעורים כמו "אמריקן פאי" ילדות רעות, אינה גרפית או מגעילה, ואפילו מינון הצדקנות נשאר נמוך בסיכום סופי.

אובססיית בית-הספר של הקולנוע האמריקאי אינה דבר חדש. הסקאלה נמתחת בין טראומות מרירות נוסח "ברוכים הבאים לבית הבובות" עד לקיטש דביק מעשי ידיה של מנדי מור. ילדות רעות יושב איפה שהוא באמצע, בין הקומדיה השחורה "מלכות הכיתה" (הת'רס) לקומדיה הוורודה "קלולס". מצד אחד, המאבק החברתי כמלחמה מדממת נגד כוחות האופל של הבנות המקובלות, ומצד שני, חדוות ה"מהפך" בשיאה.

עם כל החיבה לדמויות של קיידי ורג'ינה, את ההצגה גונבות שתי הוואנביז, הנגררות של רג'ינה– גרטשן וקארן. לייסי שברט, מי שהייתה קלודיה, שק הדמעות של "שולחן לחמישה", מפגיזה חושים קומיים בדמות גרטשן, המליונרית חסרת המודעות העצמית, ואילו פני העגלה ועיניה המשתוממות של אמנדה סייפריד בתור קארן, משרטטים את אחת הבלונדיניות הטיפשות הכי שובות לב שנראו על מסך הקולנוע. באשר לג'ונתן בנט, שמשחק את ארון –מאז רן דנקר לא נצפתה דמות שגורמת לצופות למלמל "הוא כל כך חמוד" בכזה חוסר שליטה, משל היה כלבלב. בתור הכלאה בין ג'ימי פאלון לג'וש הארטנט מובטחת לבנט קריירה קצרה, אך משגשגת. טינה פיי, עלה התאנה של "סטרדי נייט לייב", כתבה את התסריט ומשחקת בתפקיד המורה למתמטיקה.

פינת הגאון: ילדות רעות היא קומדיה מאוד מצחיקה, משופעת בבדיחות שנונות, ועמוסה במודעות עצמית במשקל נוצה. יאללה, תפסו את אחייניתכם בת ה-12ביד (ואם את נערה בת 12, קחי את עצמך בידיים), ולכו לקולנוע.