כך מורד לו מיתוס ישראלי אלי קבר? כך, בארון עץ פשוט וללא כל הספדים מצד גדולי אומה, ללא גינונים ונאומים ממלכתיים או הספדים פומפוזיים? בבית-הקברות המפורסם ביותר בתולדותיה של הציונות, בטקס מינימליסטי וצנוע שתכניו ואופן התנהלותו נקבעו מראש על-ידי נעמי שמר עצמה טרם מותה? כשרבים כל-כך מסתופפים סביב הקבר, ואלפים אחרים, פשוטי העם, מחכים לתורם? כן, מסתבר שזאת הדרך.
שמר בחרה להלווייתה טקסטים ספורים בלבד. שישה ליתר דיוק. תפילות "קדיש ו"אל מלא רחמים" הקנו לטקס את צוויונו היהודי. ארבעת שיריה "שם הרי גולן", "חורשת האקליפטוס", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"נועה" שהושרו מיד לאחר מכן, על-ידי הזמר דודו אלהרר, סיפקו את המימד הישראלי. בבחירה שקטה ולא מתלהמת זאת, מלבד היותה הוכחה נוספת, אחרונה, לטעמה המשובח, הפכה שמר את טקס האשכבה שלה לטקסט פתוח. כזה שכמעט כל מי שחי פה אי אילו שנים יכול היה להתחבר אליו, אך במקביל נזהר היטב שמה ינכס אותו למטרותיו הוא.
טקס ההלוויה של שמר, שהועבר בשידור חי בכל הערוצים הישראליים (1, 2 ו-10), הוכיח שוב את עוצמתו של המדיום הטלווזיוני בהעברת החווייה של 'להיות שם', ביכולת ליצור לרגע קט הווייה של קולקטיב לאומי מדומיין ושסוע ככל שיהיה הנפרד לשלום מאחת היוצרות המוכשרות ביותר שצמחו לו. ברגעים הראשונים עוד זיפזפתי בעצבנות בין הערוץ הראשון לשני (הערוצים היחידים הקיימים בביתי), מתקשה להחליט מיהו המתווך הראוי יותר מביניהם. הבחירה נפלה על הערוץ הראשון: בעוד כתב הערוץ השני, מנחם הורביץ, שמר על פורמליות היאה אולי לטקסי אבלות אך מביאה לסכירת בלוטות הרגש, זע ורעד קולו של יגאל רביד מן הערוץ הראשון. הוא לעלע בגרונו החנוק, נסחף לניים-דרופינג רשלני של משתתפי האירוע וכשל בשאלותיו - עובדה שהפכה את הבכי להכרחי כמעט. יתרון נוסף אותו רשם לעצמו ערוץ אחד על מתחרהו המסחרי, היה בשתילת המיקרופונים בבית-העלמין בכינרת. וכך, בעוד בערוץ 2 נשמע רק קולו המזמר של דודו אלהרר, בערוץ הראשון הוא התערבב עם 'שירת הרבים' ביטוי פיוטי, מלא רוך, אותו טבעה שמר עצמה לתופעת השירה בציבור. אתמול התלכדה שירה זו לכדי מקהלה עצובה ושקטה, רחוקה מכל אותם ספיחים של וולגריות והמוניות הנספחים אליה (כמעט כבדרך קבע) בעת האחרונה.
השידור הישיר, שנמשך גם לאחר סיום הטקס הרשמי, קלט טקסי זיכרון נוספים, חלקם סוריאליסטיים ממש, שנוצרו בספונטניות על-ידי ההמונים שהמשיכו לגדוש את מתחם הקבר. כך, למשל, זכינו לראות ולשמוע את ג'ימי (who?) לויד כשהוא מחומצן שיער, מזמר בקולו הענוג את "ירושלים של זהב", מספר שהגיע למקום במיוחד מהוליווד, ואחרי רגע מתנצל ואומר שזה לא הרגע המתאים לתפוס בו את הזרקורים. כך גם אפשר היה לראות את מירי אלוני זמרת השלום והמנודה הנצחית שלא נכללה עם מעגל האבלים הראשון שרה בעוצמה, כשלצידה מתראיין לו אפי איתם ומספר בשלווה על קשריה ההדוקים של המנוחה עם נופי הארץ ומורשתה. כמו נפגשו השניים לחפוז מזדמן, כפי שתארה שמר יפה כל-כך בשירה "שנינו יחד, תחת מטרייה אחת".
מיד עם תום השידור הישיר מהלווייתה של נעמי שמר, סברו אנשי הערוץ השני שיש לשוב לשגרה, ולכן פרק של "אהבה מעבר לפינה" שודר לו כאילו לא נפל דבר. מופע ההצדעה לנעמי שמר נאלץ להידחק לו, מטעמים של טעם רע והבל רוח, לאחת עשרה בלילה.