תמיד אותו דבר. המאבקים הכי חשובים מתבזבזים על הסרטים הפחות מוצלחים. כך היה עם "ג'נין, ג'נין" וכך עכשיו עם "אנטומיה של גיהנום", סרטה החדש של הבמאית הצרפתייה והנחשבת, קתרין ברייה. למען הסר ספק, חובה להדגיש שהמאבק על הקרנת "ג'נין ג'נין" הוא חשוב, עקרוני ורלוונטי לחיינו פי עשרות מונים מהפסילה של שלוש סצנות מתוך "אנטומיה של גיהנום". אך דבר אחד משותף לשתי ההחלטות החשוכות של המועצה לביקורת סרטים המדינה מחליטה עבורנו מה אנחנו רשאים לראות. איך שלא תהפכו את זה, אחרי אין ספור ויכוחים מוסריים, אסתטיים, פוליטיים ואחרים, תגיעו תמיד לאותה מסקנה: מישהו חושב שהוא יודע טוב מאיתנו מה טוב עבורנו. לא היינו כבר פעם בקטע הזה?
"אנטומיה של גיהנום", בגירסתו הלא מצונזרת וכפי שצפה בו העולם הנאור, מתאר קשר שבכלי תקשורת אחרים קראו לו "מעוות", אני אבחר דווקא במונח "מורכב" או אולי "אישי וחושפני". קשר בין גבר, אוהב גברים, כפי שהוא מגדיר את עצמו, לאישה במצב נפשי רעוע (בגילומה של אמירה קאסר). בתום מפגש אקראי בו הוא מציל אותה מהתאבדות, היא מבקשת ממנו להגיע אל ביתה המבודד. שם מתפתחת ביניהם אינטימיות שבירה מאוד, בתחילה פיזית, ולאחר מכן גם ריגשית. עבור קתרין ברייה, מה שקורה באותו הבית, זהה לדינמיקה של כל מערכת סטרייטית-זוגית אחרת, רק בלי המסכות, הפחדים והצביעות.
כמו בסרטיה האחרים, מנסה ברייה להגיד דברים רבים, חלקם מורכבים, על טיב היחסים בין גבר ואישה, על תשוקה, על השימוש בגוף כאובייקט ובעיקר, על העמדה הנשית ביחס לכל אלו. יש שיגידו שמדובר בסרט ששונא נשים. אבל הבחירה הליהוקית ברוקו זיפרדי (שחקן פורנו במקצועו), לתפקיד ההומו המיוסר והתבוננות נוספת בדמות הנשית הפגיעה שיוצרת ברייה, יובילו לדעתי, למסקנה אחרת. ברייה אוהבת לחקור, גם פיזית, את הנפש הנשית הסבוכה ועושה זאת ללא רחמים. הנשים שלה אוהבות סקס אבל שונאות את עצמן, חזקות אבל תלותיות, ישירות אבל מסתירות אלפי פגמים. בדרכה המיוחדת לוחמת ברייה את מלחמתן של הנשים בעולם הגברי המסרס. היא יודעת שהאחריות היא על שני המינים, אבל בוחרת להתרכז באחד. הגברים הם לא יותר מפלקט. לעיתים הפלקט הוא רגיש, לעיתים שובינסט לא מודע, אבל תמיד הוא שם רק כדי שהאישה תוכל לצייר את עצמה עליו.
אחת הסצינות שנפסלו, היא רגע שעבור חלק ניכר מהצופים היה פשוט דוחה ועבור אחרים, כמעט מתבקש. בקטע המדובר שותה הגבר כוס מים שטמפון משומש משייט בתוכה. בקונטקסט של הסרט, הסצנה מהווה חלק מתהליך שלם בו מתייחסת ברייה למשמעויות שקיבלה הנידה במהלך ההיסטוריה והאופן בו עושה בה שימוש העולם הגברי כדי לתאר את האישה כפגומה ובכך להצדיק את דיכויה. בין אם שתיית הנוזל האדמדם מצליחה לפצות על העוול או לא, עצם ההחלטה להסיר את הסצינה מעיד יותר מכל על נכונות טענתה של ברייה. הסצנה אינה אלימה וגם לחלוטין לא חושפנית. הסיבה היחידה שיכולה להוות עילה לפסילתה היא ההנחה שיו"ר המועצה לביקורת סרטים, עו"ד יצחק אבולוף, ואיתו כל שאר חברי המועצה (ולא משנה העובדה שחלקן נשים) לא מסוגלים לתפוס עולם שבו גבר נכנע לאישה. אפילו לא נכנע, רק שותה, מרצונו, את דם המחזור שלה. הרי אישה שבולעת את הנוזל הגברי, על כל שלל משמעויותיו של האקט, היא כבר עניין של מה בכך. הדיכוי הנשי שנגדו יוצאת ברייה נחשף במלוא ערוותו (תרתי משמע) פעם אחת בסרט, ופעם שניה בהחלטה גברית, אלימה ומדכאת של יו"ר המועצה לביקורת סרטים וחבריו.
חבל ש"אנטומיה של גיהנום" הוא מסרטיה הפחות מוצלחים של ברייה את המלחמה נגד הממסד עדיף היה לנהל על "לאחותי" או "רומנס", שני סרטים שיהפכו לכם את הראש. אבל מלחמה לא בוחרים - השובינסטים מטעם המדינה לא כופים עלינו מה לראות אלא את תפיסת עולמם. זה מסוכן בדיוק כמו שזה נשמע. לא היינו כבר בקטע הזה?