הפסיון של בוש

התמונה המצמררת בה שני מטוסי הנוסעים החטופים התרסקו אל תוך מגדלי התאומים, הרגע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בעולם, נחרטה בזכרון הלאומי האמריקאי. את סרטו החדש, 'פרנהייט 9/11', מחליט מייקל מור לפתוח בקטע המדובר. אלא שבמקום לראות את התמונות, אנחנו שומעים רק את הקולות. מור מושיב את הצופים מול מסך שחור ומאלץ אותם להשלים את התמונה, לדלות אותה מתוך הזיכרון הקולקטיבי. זה אולי רגע השיא בקולנוע של מור. שכן עד עתה, חתר מור באופן גלוי נגד האידיאולוגיה השלטת. מעכשיו, הוא גם חותר נגד כלי ההבעה שלה. זה רגע אמיץ של קולנוע לא קומוניקטיבי, בלב מעצמת קולנוע של מובן-מאליו. כדי להעז לעשות זאת, אתה צריך שיהיו לך ביצים של שור. או פשוט שיקראו לך מייקל מור.

קשה להתייחס לסרט בלי להגיב על ההיסטריה העצומה סביבו. ההקרנות מלאות, ותורי ענק משתרכים מחוץ לאולמות. בעקבות ההצלחה, החליטו בתי קולנוע נוספים להקרין את הסרט, והרווחים ממנו כבר עלו על הכנסות כל סרטיו הקודמים של מור גם יחד. אלא שגם כשהסרט מתחיל, הקהל לא נרגע. כל אמרה עוקצנית בגנות בוש, כל בדיחה אנטי-קפיטליסטית מושחזת, מלווה במחיאות כפיים. הקהל כולו פעיל - אין רגע שקט. מחוץ להקרנות נערכים גיוסים למפלגה הדמוקרטית, ואפילו מסיבות ספונטניות. כל האירועים החריגים, המשווים לסרט ארשת של פולחן, מתועדים באתר הרשמי. כולם מרגישים כאילו הם לוקחים חלק בפעילות חתרנית, למרות שהדבר נעשה בגיבוי החברות הגדולות (למעט דיסני, שהתנגדה להפצת הסרט משום שחששה לעתיד הקלות המס, להן היא זוכה מאחיו של בוש, מושל פלורידה).

בחלקו הראשון של הסרט, מתעכב מור על היחסים הקרובים בין משפחת בוש למשפחת המלוכה הסעודית ומשפחתו של בן-לאדן. הוא מציג את הקשרים העסקיים ההדוקים ביניהם, שבמרכזם חברת נפט כושלת שניהל בוש הבן, שהסעודים הזרימו אליה כספים רבים, בזמן שאבא בוש היה נשיא. כנשאל בוש ג'וניור למה לסעודים להשקיע בחברת נפט כושלת כשבידיהם מאגרי נפט עצומים, השיב, שכנראה היו להם אינטרסים. הוא היה צריך ללמוד מגלעד שרון איך לשתוק. וזה לא הכל: מדוע הורשו 12 בני משפחתו של בין-לאדן, לעזוב את תחומי ארה"ב, בזמן שכל נמלי התעופה הושבתו? אף אחד לא יודע. אלא שהנתונים הללו, מפעימים ככל שיהיו, כבר דלפו לתקשורת ופורסמו באופן כזה או אחר. הם לא הטרידו את מנוחתו של איש.

בחלק השני, שמופיע במקביל לפרשה הראשונה, מור עוקב אחרי אישה המתגוררת ביישוב-האם שלו, פלינט, שבמישיגן, ומעוררת אמפתיה עזה בקרב הצופים. האשה, מרכזניקית המניפה בגאווה את דגל אמריקה אך גם נשואה לגבר שחור, מספרת לילדיה סיפורים נפלאים על הצבא, כדי לדרבן אותם "להתנדב" (להתגייס). היא מסבירה שהמצב הכלכלי שלה קשה, כך שאין לה מוצא אחר. הצבא, לתושבי פלינט כמו לשאר העיירות העניות באמריקה, הוא ההזדמנות הראילית היחידה שיכולה להבטיח עבודה סדירה ומלגה לקולג'. אלא שבמהלך הסרט אנו מגלים שהאם שכלה את בנה בעיראק, והמכתב האחרון שקיבלה ממנו, הפך אותה ממי שמאמינה בלב שלם בצדקת הדרך האמריקאית, למי שמוכנה להילחם על חירותה. הבן שלה כתב: "בוש טיפש, אני לא מבין מה אנחנו בכלל עושים כאן". בקטע הזה, הסתמיות של המלחמה בעיראק, כמו גם של שאר המלחמות, הכתה בצופים לא דרך השכל, אלא דרך הבטן. הקהל כולו פשוט בכה.

אלא שהסרט הזה מצליח להיות חזק הרבה יותר מהסרטים הקודמים של מור בגלל שלראשונה שהוא קושר בין כל התחלואים שעסק בהם עד כה. אם ב'רוג'ר ואני' התייחס לעוני הנגרם מהמדיניות הכלכלית האלימה, ו'בבאולינג לקולמביין' באלימות עצמה, הרי שב'פרנהייט 9/11' קשר את הכל. הוא הראה שלב אחרי שלב איך העוני ניזון מהמלחמה והמלחמה ניזונה מהעוני. עצם המושג 'בחירה חופשית', אולי יסוד האמונה האמריקאי, מתערער בסרט הזה. שכן אם לנער צעיר אין כסף ללכת לקולג', ואין כסף לעבודה, והצבא הוא המוצא היחיד, האם הוא באמת "בוחר" להתגייס? האם הוא באמת מתנדב?
בסוף הסרט, באחד הקטעים הבודדים בו מור מופיע בעצמו (בניגוד לסרטיו הקודמים בהם מילא את המסך), ניסה לשכנע סנטורים אמריקאים לשלוח את בניהם לעיראק. הם פשוט צחקו לו בפרצוף.

אבל אם יש משהו שבאמת הופך את הסרט הזה לחשוב, היא העובדה שהוא דומה יותר ויותר לקולנוע מאשר לפרסומת. שכן גל הסרטים האנטי-תאגידיים השוטפים את אמריקה (לדוגמא 'סופרסייז מי', ו'תאגידים' החדש) נראים בדיוק כמו סרטי פרסומת. הם באים להעביר מסר, ולא להתעסק בנושא. הם חוטאים בשטחיות, בדמגוגיה, אבל גרוע מזה: כמי שמתעתדים לחשוף את האמת, ומשתמשים באמצעי ההבעה הקפיטליסטיים, הם למעשה משיבים את האמון האבוד של הציבור בפרסומות. הסרט החדש של מור, שדומה פחות לסרטים הקודמים שלו, הוא אולי ניצן ראשון של קולנוע שיכול להיות מהפכני באמת. כזה שלא יסתפק בלשכנע אותך, אלא ישאף גם לשלהב אותך. להקים אותך מהכיסא ולעשות מעשה.

*"פרנהייט 9/11 יעלה לאקרנים בישראל ב-9 ביולי.