אם להארי פוטר השלישי הייתה נבחרת ביורו, הייתי פוצחת בקריאות ה'נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה' המסורתיות, עם תום ההקרנה, אבל הייתה לי תחושת בטן חזקה שקולניות שכזאת לא תתקבל בברכה באולמות הקולנוע, אז הסתפקתי במחיאות כפיים קצובות בצוותא עם שאר דרדקי הארץ שישבו איתי באולם.
הם יודעים למי הם מוחאים כפיים, הדרדקים. קוראים לו אלפונסו קוארון, והוא הקפטן הבלתי מעורער של
הסרט הזה. הבמאי המקסיקני שהוציא תחת ידיו את מצגת הציצי-תחת 'ואת אימא שלך גם', הצליח לנהל הפעם משחק בלי גולים עצמיים בכלל, עם התקפות נהדרות, שחקנים מצוינים ואפילו בלי יותר מדי אפקטים. אבל את המופע של הארי פוטר, כמו כל התקפה טובה בכדורגל, אי אפשר לבשל לבד. בשביל זה צריך צוות שחקנים מיומן ומתוזמן שידע להתמסר, להקפיץ, ובסוף לתקוע את הכדור עמוק ברשת.
נדמה לי שמי שהתחילה את בישול כל העניין המצוין הזה, הייתה הסופרת ג'יי קיי רולינג (אפילו השם שלה מתכדרר על הלשון), כשהתעקשה כבר בסרט הראשון על צוות שחקנים בריטי, ומנעה מאתנו את מראה פניו המיוסרות והממוחזרות של יקיר הוליווד, הילד היילי ג'ואל אוסמונט ('החוש השישי'). במקומו, קיבלנו סגל שחקנים טרי כמו כוסברה ומבריק כמו גמבה, שהפיח רוח קוסמות אמיתית בספרים המהוללים של ג'יי קיי המתגלגלת.
אז מה קורה בהארי פוטר השלישי שלא קורה בראשון? אלפונסו קוארון, זה מה שקורה. הלך האלפונסו אל המתגלגלת, וביקש ממנה את הרשות שלא להיצמד לעלילת הספר כמו שהיא, אלא לפתח אותה לכיוונים בהם הוא מרגיש הכי נוח: מסעות התבגרות. המתגלגלת מצידה סמכה ידיה על הבמאי הצעיר ושלחה אותו לייצר את הדבר הכי טוב שהוא יכול. מה יצא בסוף? יצא שהארי וחבריו ממשיכים להתעמת עם כוחות אופל מסוגים שונים, ממשיכים לרכב על דרקונים מעופפים, להילחם בזאבי אדם, אבל בעיקר הם עוברים מסע התבגרות מרגש, שהבמאי השכיל לשזור בו בדיחות קלילות על הדרך, כאלה שגורמות לך לצאת מהסרט עם חיוך של
'נה-נה-נה-נה-אל-פונ-סו'.
למי שראה את הסרטים הקודמים יש למה לצפות: מים רבים זרמו בחיתוליהם של הצעירים ששיחקו בהארי פוטר הראשון, ואני חייבת להודות שתחושת האימהות שהציפה אותי כשראיתי איך גדלו הילדים (טון פולני יתקבל בברכה), הפכה בשלב מסוים לפחד קל מזקנה: דניאל רדקליף (הארי פוטר), הפך מילד צנוני מצונן לשידוך הגון לכל יהודיה כשרה. רופרט גרינט הג'ינג'י (רון וויזלי) הפך מגזר חינני לעלם שובה לב (יש לי חולשה כואבת לג'ינג'ים), ואמה ווטסון (הרמיוני גריינג'ר), הפכה ל...איך לומר...., כוסית-על בהתהוות? יש לציין שלמרות שהגיל שלהם בסרט נע באזור החמש עשרה ומטה, הם נראים קרוב יותר לגיל הבקו"ם. חבל, הייתי עושה מהג'ינג'י אחלה נהג בוס. אם משובות נעורים לא עושות לכם את זה, וודאי תשמחו לדעת שהליהוק המבריק של השנה הוא דווקא זה של הגברת המכובדת אמה תומפסון, בתפקיד המורה ההיפית-ניו-אייג'ית, הקורעת מצחוק.
בסך הכל עוברות 135 הדקות של הסרט כמו חלום ארוך ומתוק על עצים קסומים ודינוזאורים מעופפים, בדיוק סוג האסקפיזם החביב עליי (חוץ מכדורגל). קוארון לא הזדקק לזוהרם של האפקטים כדי לייצר סרט עלילתי מעניין, עם מנוע דרמתי חזק וללא שום צורך בבעיטות הכרעה.