ישימון-שרי

"סוף העולם שמאלה", סרטו החדש של אבי נשר גרף לא מעט פרסים בינלאומיים, כך לפחות מתגאים יוצרי הסרט בכרזה, ומבחינתם בצדק. האמת, לא מפתיע. שכן עבור הקהל הבינלאומי שבשבילו ישראל היא בבחינת מדינת טרור ולוחמה, הגילוי הצבעוני והאנושי, שלא לומר המעוצב בארט מוקפד, אודות תולדותיהם של "המתנחלים" הראשונים היא גילוי אותנטי של ממש, קצת כמו "חתונת מונסון" עבור הקהל הישראלי. אולי משום כך, יש מידת אכזבה בצפייה בסרט עצמו, כמעט לא נעים לכתוב דברים לא טובים. אחרי הכל מדובר באיש שעשה את "דיזינגוף 99" ו"הלהקה", אבני דרך בתרבות הישראלית המזיעה שלנו. אין סטודנט אחד לקולנוע שלא היה חותם כאן ועכשיו טופס ויתור לטובת קריירה כמו של אבי נשר: תל אביב - לוס אנג'לס ובשנים האחרונות שוב – תל אביב. ניתן היה לצפות ממי שאחרי שנים של גלות חזר לכור מחצבתו לעשייה קולנועית, שיביא עמו איזו מסקנה סינמטית מגובשת ואם לא כזו אז לפחות מסקנה חברתית קטנטנה, עלינו, הישראלים המבולבלים, שהתגבשנו לנו פה ובחוצפתנו עוד מתעקשים לעשות קולנוע. הרי לא לחינם נבחר דווקא הסרט הזה, של היוצר הזה, לפתוח את "פסטיבל דרום" - יוזמה יוצאת דופן ומבורכת לפיתוח והשמת דגש על תרבות הקולנוע לאזורי ספר. והספר הוא גם השחקן הראשי בסרטו של נשר, אליו מובלים גיבוריו בחשכת הליל, שלא יראו את שהובטח נמס בחולות מדבר.

אבי נשר חוזר אחורה אל שנות השישים ובקריצה גלובלית הוא מציין כי באותה תקופה נחת האדם הראשון על הירח. רוצה לומר אלו נחתו על הירח ואנחנו נחתנו כאן, בירוחם, בשדרות ובחברותיהן. הוא משרטט מציאות שאולי הייתה כאן, מרוקאים והודים בלב השממה, משחקים קריקט כדי לרפא את הנפש הפגועה, מחכים שהאשכנזים מתל אביב יעלו את המשכורת במפעל המושבת, ובין לבין מתאהבים, פורמים ורוקמים חלומות חדשים. הוא חוזר בציר הזמן, אל התקופה של "הלהקה", ו-"דיזינגוף", אל החומרים שעיצבו את חברי הלהקה הצבאית שלו, את המהגרים החדשים לתל אביב. אבל נשר, לא מעז לסגור חשבון עם אלו שעיצבו אותם, שעיצבו את המציאות שבנתה אותם ויחד עם זה מתעקש לסלוח. ויהי מה. בהוליוודיות עיקשת הוא עומד איתן על דעתו שאולי, היה רע, אבל היה רע לתפארת.

בתחילת הסרט אומר אייזק, שבמרוקו היה מלך (נניח) וכאן אלוהים יודע מה הוא, "ככה זה ההיסטוריה, לפעמיים משחררת לפעמים כולאת", ויש במשפט הזה כדאי להעיד על הבעייתיות כולה. נשר ושותפיו לתסריט לא החליטו, האם לשחרר אותנו מכבלי ההיסטוריה האישית-לאומית שלנו, לבוא חשבון, או אולי להתרפק עליה, לכלוא אותה בכלוב זהב של תערובת מבטא צרפתי, כישופים מרוקניים, וסאריי הודי מרהיב.

כדאי היה לו לנשר, לראות את סרטה של טלי שמש (ששודר ב"עובדה") על אנשי מפעלי ים המלח, ואז להחליט. לראות את גיבורי הסרט שלה, אלו שבמשך שלושים שנה עובדים באותו מפעל תמורת 120 שקל ליום עבודה שנמשך 14–16 שעות, בעוד חבריהם לישוב עובדים בעבור משכורות של 8,000 שקל נטו. ההבדל ביניהם טמון במושג 'עובדי קבלן' אל מול מושג אחר - עובדי קבע. זו המציאות. אותה מציאות שנשר מנסה בסלחנות לשרטט את שורשיה, לסלוח לה. ואין דבר רומנטי, או מעורר געגוע במציאות כזו. לא משנה כמה נשר יתעקש. כמה אהבה וחמלה יסוך בה, היא הייתה אכזרית, והיא שהולידה את המציאות הנוכחית הבלתי נסלחת. אם ירצה, כיבוש הירח הצליח כבר לפני שלושים שנה, אנחנו – אסטרונאוט אחד לא הצלחנו לשלוח ולהחזיר הביתה בשלום.

ובכל זאת, יש כמה נקודות אור בסרט הזה, שאלמלא הניסיון העיקש לצאת בסדר עם כולם, לא לומר דבר ביקורת אחד יכול היה להיות ברכת שובך הביתה; הארט המופלא של סוף הסיקטיז במדבר הישראלי, הצילום המשובח, וחשוב מכל - המשחק. נטע גרטי (היפהפיה) בתפקיד בכורה שעושה חשק לעוד, רובי פורת שובל (שחתומה גם על שותפות בתסריט ומדיינת בבית המשפט עם נשר על קרדיטים נוספים), רותם אבוהב, ישראל קטורזה, מריאנו אידלמן ונדב אבוקסיס הם רק חלק מאנסמבל שחקנים שמפצים על תסריט בעייתי במשחק משעשע ומרענן. ודווקא שם טמונה תקווה לישראליות הזו, המדשדשת בזיעה של עצמה, בהיסטוריה שלה שכולאת אותה, גם היום.