המפלץ שקרע אותי

"שרק 2" מגיע אלינו, אחרי שכבר הוכתר בתואר שלא ניתן להתווכח עמו - סרט האנימציה הרווחי ביותר בהיסטוריה. ואפשר להבין למה. לאחר "שרק 1" הכה מקורי, חזרו היוצרים לאותה הנוסחה, הוסיפו לה דמויות משנה נוספות מוצלחות, עלילה מרתקת, פסקול להיטי אך מעט צפוי ועשרות גגים מבריקים. גם האנימציה הממוחשבת נראית טוב יותר, מלבד הדמויות האנושיות שעדיין נראות כמו פלסטיק מהוקצע. כנראה שעם הצלחה הזאת באמת שאי-אפשר להתווכח. יש סרטי אנימציה טובים יותר - זה בטוח, אך הסרט מצליח לפנות בו-זמנית לקהלים שונים ולרצות אותם. הילדים יהנו מהעלילה הכמו-אגדתית והמבוגרים מההברקות השנונות, הרפרנסים הקולנועיים וההומור המתוחכם.

אם הסרט הראשון התרכז בעיקר בחתירה נגד העולם הקסום והסנטימנטלי בסרטי האגדות המתקתקים מבית דיסני, סרט ההמשך מתרחב והופך לפרודיה סאטירית גם על עולם הבידור, ובטבורו עיר החלומות הוליווד, והסרטים שהיא מייצרת. באופן שמזכיר מעט את סדרת "האקדח מת לצחוק", מבצע הסרט הומאז'ים פרודיים למגוון רב ככל היותר לסרטים מוכרים, אשר גורמים לצופים לצחוק רק מעצם הגילוי של הסרט המוזכר, ולא מוסיף עליהם אמירה מעניינת או תובנה נוספת. בסרט ניתן לגלות התייחסות משעשעת לסרטים כמו- "ספיידרמן", "בת הים הקטנה", "שר טבעות", "פלאשדאנס", "משימה בלתי אפשרית" "קינג-קונג" - וזו רק רשימה חלקית.

הצד המוצלח של הסרט הוא עדיין זה המגחך והחושף את אופיין האמיתי של האגדות האופטימיות והנרטיב הקלישאי שלהם. בדומה לאופיו הציני והנרגן של הגיבור, מתייחס הסרט באירוניה ובהומור למקורותיו, ומנסה להוכיח לנו כיצד דיסני עבדו עלינו כל השנים הללו. הסרט נפתח היכן שמסתיימות כל האגדות ומתאר מה קורה אחרי ה-’הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה’. שרק והנסיכה פיונה (מייק מאיירס וקמרון דיאז שהופכים את דמויות התלת-מימד שהם מדובבים ליצורים שלמים ואנושיים) חוזרים מירח הדבש שלהם ומוזמנים "לפגוש את ההורים" של פיונה (ג'ון קליז וג'ולי אנדרוז) בממלכת ‘הרחק הרחק מכאן’, המעוצבת כבברלי הילס-הוליווד העכשוויות. השילוב בין עולם האגדות לחברה המודרנית מתגלה כהברקה שווה במיוחד ומוסיף לסרט את רגעיו המצחיקים ביותר. ההורים שפעם סגרו את ביתם בטירה אפלה, לאחר שהוטל עליה הכישוף ההופך אותה למפלצת לאחר השקיעה, אינם שמחים לראות את בחיר-ליבה המפלצתי, ואת ההעדפה שלה לחיות כמפלצת מן המניין ולא ככוסית שהיא באמת. לתמונה גם נכנסת ‘הפיה הטובה’ (ג'ניפר סונדרס הפשוט מהממת) בתפקיד הדמות הרעה דווקא, המעוצבת כסנדקית מאפיה אכזרית בעלת מפעל שיקויים נצלני ומשגשג. היא זועמת על כך שהנסיכה שיועדה לבנה ‘פרינס צ'רמינג’ (רופרט אוורט המוסיף לדמות הלא מספיק מנוצלת, מיניות קווירית מרעננת) בחרה בשרק הירקרק, מה שלא מתאים לתפישת עולמה בה ‘מפלצות לא חיות באושר ועושר’. היא דורשת מהמלך לבטל את נישואי ביתו, ולא - תבטל את כישופי ההצלחה שהטילה עליו. המלך המפוחד שוכר את שירותיו של הרוצח השכיר ‘החתול במגפיים’ (אנטוניו בנדרס המלגלג על התדמית הלטינו-שיקית שלו ועל תפקידו המגוחך ב’זורו’), שעובר במהרה לצידו של שרק, מה שמבאס את החמור ההיפר-אקטיבי דונקי (עדיין אדי מרפי) שמצטרף למסע אחרי משבר בזוגיות עם אשתו הדרקון (צפו להופעתה המפתיעה בזמן כתוביות הסיום), וטוען שיש מקום רק לחיית משנה מעצבנת אחת בלבד. חששו מוצדק, והחתלתול גונב לו את ההצגה בקלות.

כמו קודמו, מנסה הסרט לחנך את הקהל בדרכיה של הוגת הדעות כריסטינה אגילרה הטוענת שכולנו יפים, לא משנה מה אחרים אומרים. בסופו של דבר, עלינו להיות אנחנו עצמנו וללמוד לאהוב את זה. אך באופן מפתיע למוצר המיועד בעיקר לילדים, מתעסק הסרט, גם אם בצורה שטחית משהו, במוסד הזוגיות והמיניות. דרך מערכת היחסים של המפלצת העצבנית מהביצה והנסיכה המקוללת, בוחן הסרט שאלות מהותיות בהווי הזוגיות הבוגרת: עד כמה אנחנו מוכנים להשתנות בשביל בני הזוג שלנו, ועל מה אנחנו מוכנים לוותר כדי שהזוגיות תשרוד; מהי חשיבות אישור ההורים והסביבה לבן הזוג שבחרנו; הקשר בין חיצוניות ופנימיות; ושאלת השאלות שנוסחה במכון על שם ג'וליה רוברטס ולייל לאבט – האם יש עתיד לבני זוג הנמצאים בליגות יופי שונות?

גם אם בסופו של דבר התשובות אותן מעניק הסרט נראות משומשות ומוכרות מעט מהסרט הקודם, והן לא באמת חתרניות או קיצוניות, העלילה לא מפסיקה להפתיע ולהצחיק לרגע. מדובר בסרט המשך מוצלח ביותר ובקומדיית קיץ קלאסית, מה שיבטיח כנראה עוד המשכון. נפגש ב"שרק 3".