Junior Boys, Last Exit (Kin)
כבר יותר מחצי שנה שאתרי המוזיקה האלקטרונית "הנחשבים" באינטרנט, מטפחים באז קיצוני סביב ג'וניר-בויז - שלישייה מאונטריו, קנדה. זה התחיל עם סינגל הבכורה הפופי/נוסטלגי "Birthday" (אשר כלל אינטרפרטציה של מניפולטור הלפטופ האוסטרי המוערך, קריסטיאן פנש לקטע "Last Exit"), והמשיך עם בלדת הסינת'/סול, "High Comes Down" (שזיכתה אותם בעוד רמיקס איכותי, הפעם מכיוונו של יוצר האלקטרוניקה הפסיכדלית הקנדי הנחשב, מניטובה). וכעת, רכובים על גל ההייפ הדוט-קומי, יוצא אלבום הבכורה שלהם.
"Last Exit" הוא אלבום הפופ המושלם לילדי האינדי/אלקטרוניקה העכשוויים. הוא מינימלי, נגיש ועטור שירי פופ רומנטיים במשקל נוצה, אבל עדיין אפשר למכור אותו כמוצר "חכם" ומעודכן, כיוון שהוא אוצר בתוכו טווח רחב של מקצבים אורבניים אופנתיים (אלקטרו-ברייקביט בגוון אייטיזי, היפ-הופ "טימבלנדי", גאראג', טו-סטפ ודאב-סטפ - הסגנון העולה ברחבות האנדרגראונד באנגליה). אבל, כאמור, הגורם הממגנט באלבום הוא המלודיה.
ג'וניור-בויז מגישים שירי פופ נטולי יומרה. בראש חצי מורם, עם מבט מלנכולי מיומן וקול דקיק נטול מניפולציות דיגיטליות (מעין צל ווקאלי של דייוויד סילוויאן, מרטין ל. גור, ומרק הוליס מטוק-טוק) שר הסולן ג'רמי גרינספן על הרפתקאות יומיומיות, תורם תובנות מיניאטוריות (כיאה לדור שהוא מייצג) ועושה כבוד עצום בהגשה שלו להרכבי פופ מהאייטיז-תחילת הניינטיז (כמו ספנדאו-בלט, OMD, ג'פאן, ויסאז', היומן-ליג, ניו-אורדר ודפש-מוד). למרות הניחוחות הגימיקיים, האזנות חוזרות לאלבום מקנות לשירים ערך מוסף ומפמפמות לראש שמות כמו Cursor Minor ו-Super_Collider. הג'וניור-בויז אמנם לא מתקרבים ברמת הטכנאות והמורכבות המקצבית להרכבים הנ"ל, אך בהחלט נמצאים על אותה משבצת, בשאיפתם לשלב בין קטעי פופ בסיסיים לטוויסטים הפקתיים. כתוצאה מכך, התוצר שלהם נהנה מזהות כפולה: הוא גם מיועד להאזנה ביתית וגם משמש לרקיעות אנרגטיות על הרחבה. אז אמנם מדובר באלבום ראוי ביותר, אבל מצד אחר, אם להיות כנים, הבי-סיידז שניפקו דפש-מוד וניו-אורדר לפני שני עשורים עדיין ראויים יותר.
אל תפספס
מה קשור
השתלשלות הקריירה והמוצא המוזיקלי של ג'וניור-בויז מעלים באוב שתי קריירות מוזיקליות פוטנציאליות. האחת, של בן-ארצם הקנדי Akufen, יוצר שהגיח משומקום בתחילת שנות האלפיים, היכה את הסצינה האלקטרונית בסערה עם סדרת 12 אינצ'ים מופלאה (ששילבה בפדנטיות האוס מפוקסל ודגימות ברוח מוטאון), וניפק את האלבום "My Way", שזיכה אותו בהכרה ובהתלהבות עיתונאית חסרי פרופורציה ביחס לגוף העבודה. כיום הוא יוצר בפרופיל נמוך יחסית מתחת לטווח הראדאר. הסיפור השני מקורו באנגליה ומככב בו הרכב הפופ הבריטי Beloved. בסוף השמונים הצליח ההרכב לנפק שני להיטים - "The Sun Rising" ו"Hello", ששזרו בהצלחה דאנס ופופ והשתלבו מצוין עם הצעקה האחרונה באלקטרוניקה של אותה תקופה (אמביינט וטכנו). כמיטב המסורת של מחלקת הנוער הבית"רית, הBeloved- סומנו במשך כמה שנים כ"הבטחה", אך סופם היה לדשדש במהלך הניינטיז, לשגר להיט פה להיט שם ("Sweet Harmony"), עד להתאיידות הבלתי נמנעת.
Black Dice, Creature Comforts (Fat Cat/DFA)
לא לשווא האלבום החדש של בלאק~דייס נקרא "Creature Comforts" - מדובר בגוף העבודה האורגני והחי ביותר שייצר ההרכב ההרפתקני. מעין מקבץ חמקמק של אובייקטים וסאונדים בלתי משויפים, המונח על גבו של קרום מוזיקלי נוגה (שמאיים להיבקע בכל שנייה נתונה), ומנהל דיאלוג פרטי עם עצמו.
הדייס נותנים דרור לשפה חדשה, מותירים את הבמה לשביבי הצלילים, והללו מנהלים שיחת נפש אימפולסיבית, ערה וקולנית במרחב המוקצה להם. אבל הקריצ'ר שאליו בלאק-דייס שואפים יכול בקלות להיות משול לעיר. לעתים תכופות אלבומם החדש נשמע כמו הדמיה מוצלחת לסאונד הבוקע מתוך בטן של מטרופולין, מעין חדר מכונות אסתטי ועתיק יומין הממוקם במרכזו של תוואי אורבני. קצת פתטי מצדי לבנות תיאוריה המבוססת על ה-11 בספטמבר כבסיס לוגי להתרחשויות באלבום, אבל משהו בראשוניות הצלילית, בהשתאות המכוונת ובצמיחה המוזיקלית הפראית, מעיד על נוכחותו של הפן התרפויטי והלא אופנתי הזה. במרחק של כמה שנים מהמהלומה, בלאק-דייס, ניו-יורקים לא גאים במיוחד, בוחנים את המשטח המשוקם, את הבטון הטרי, ומניחים עליו קונסטרוקציות חדשות. הם מתקרבים עם זכוכית מגדלת משוריינת אל הקרקע המחוספסת שבערה עד לאחרונה, מתעדים כל תנודה ברזלית ראשונית, כל נשיפת עשן בלתי צפויה וכל פולס דיגיטלי לא רציונלי שמתחכך במדרכה. וכל העת, עמוק בתוך קובייה עמוסת מקצבים שבטיים, תדרים גבוהים וחוטי חשמל חשופים, דואה לו שד נוסטלגי שמפריש, ממרחק, מלודיות ענוגות המעלות באוב גיבורי גיטרה שנשאבו מן העולם (צ'ט אטקינס וג'ון פהיי, לדוגמה). גיבורים המוקפים, לסירוגין, בגלי שירה ותפילה עמומים (בעיקר ב-"Skeleton", הקטע הארוך והמשמעותי באלבום).
ניו-יורק של השנים האחרונות היא מכונת הייפ בלי ניתנת לעצירה. בתוך בליל הפוסט-פאנק-שמאנק והרכבי הגיטרות הבינוניים שזוכים לעדנה, בלאק-דייס מצליחים להתבלט עם גוף עבודה משמעותי ורב-סגנוני (שני האי.פיז שהוציאו לפני האלבום הנוכחי כיוונו בכלל לאלקטרו ולאמביינט). הם עושים רעש אינטליגנטי ואחראי, צורב אבל לא וולגרי, ומשלבים בחוכמה בין מדע לרגש. גשו אל "Creature Comforts" עם הרבה סבלנות ונשימה, ותקבלו בתמורה את אחת החוויות המוזיקליות המשמעותיות של השנה.