יום שישי, אני מאוהב

אחרי 25 שנים של חשיכה כמעט מוחלטת, רוברט סמית רואה שוב. לא מדובר במטאפורה על המוזיקה האפלה של סמית או על התחייה המחודשת של הקיור בגל הרטרו-אייטיז העכשווי, אלא באמת מוחלטת מתחום האופטיקה. סמית, המנהיג האגדי של הקיור, האיש שעל הליפסטיק ותספורת הקיפוד החולה שלו גדלו דורות שלמים של מתבגרים מדוכדכים, סבל מקוצר ראייה חמור במשך 25 שנים. מה עם משקפיים, עדשות ראייה או ניתוח לייזר אתם שואלים, ובצדק. מה לעשות שרוברט סמית לא מחפש אחר האמת. הוא העדיף את העיוורון החלקי כמנגנון הגנה מהעולם, גם אם נדמה שזה לא ממש הצליח לו. המציאות (ועכבישים גדולים ורעבים במיוחד) מעולם לא חמקה מהטקסטים של הקיור. גם ההתנהגות הלא חברית שהפגין במהלך השנים, כשהעיף את כל חברי הלהקה עד שהפך לאחרון ששרד מההרכב המקורי, היטשטשה בזכות המייק-אפ, הליפסטיק, אהבת החתולים ותדמית המורד, אך הגיעה היישר מהכיעור היומיומי. אם נשתמש במטאפורה הידועה לגביו, זו המדמה אותו לכריש אכזרי, נקבל אדם שמחפה על קוצר ראייה באינסטינקטים של טורף. איך שלא נסתכל על זה, סמית לא רואה ממטר.
כמה שנים אחורה, בשנת 93', תפסה אותו על כך משטרת הקארמה עם תביעה של האקס-מתופף וקלידן, לול טולהרסט, שעיכבה את האלבום האחד עשר של הקיור כשלוש שנים עד לשיאו של עידן הבריטפופ. הצירוף של אלבום רע ותזמון גרוע לא הותיר לקיור כל סיכוי.

לא כדאי להזכיר את השם טולהרסט ליד סמית בימים אלו, גם לא את השם מוריסי. לסמית יש השגות רבות לגבי התפקיד שמילאו הסמיתס בהיסטוריה של הרוק. תיאוריות שלמות הוא בנה על ההשפעה המוגזמת שייחסו קומץ של עיתונאים למוריסי ומאר, למרות שלפיו, כל מי שלא החזיק עט כמקצוע לא החזיק מהם. החזרה של מוריסי לכותרות הראשיות, והעובדה שנטו לראות בקיור ובסמית לא רלוונטיים עד ממש לא מזמן, בטח שלא מוסיפה לחיבה הגדולה. אבל זה הפופ ואלו הם חוקי המשחק. סמית מכיר את החוקים האלה טוב מאוד. את האלבום הקודם "בלאדפלאוורס", זה שהגיע אחרי הכישלון הצורב הראשון שלו ואחרי אותו משפט מייגע, הוא בחר לשווק כחלק מטרילוגיה מפוברקת, ביחד עם הקלאסיקות "פורנוגרפי"" ו-"דיסאינטיגריישן ". אולם סמית ידע עוד לפני שקרא את הביקורות, ש-"בלאדפלאוורס" היה אמנם אלבום נחמד מאוד, אבל רחוק מאוד ברמתו משני האלבומים הטובים ביותר של הקיור שבחר לאותה טרילוגיה. "בלאדפלאוורס" שיצא לפני ארבע שנים היה אמור להיות האלבום האחרון בהחלט של הקיור ולפנות את הבמה לאלבומי סולו רשמיים של הסולן הגותיקן.

סמית כבר היה קרוב לאקורד שיסיים את הקיור, אחרי התמוטטות העצבים שבאה בעקבות "פורנוגראפי" ב-82', ומאוחר יותר באוגוסט של שנת 83', כשניגן עם סוזי והבאנשיז כגיטריסט מחליף ועמד תחת לחץ כבד "להפסיק את השטויות" ולהצטרף רשמית לבאנשיז. אז הסתכמה התקופה המבולבלת בחמישה סינגלים ושלושה אלבומים תוך חצי שנה, תחת שלושה שמות שונים ובחזרה במלוא המרץ לאהבתו הראשונה. סמית רואה היום את אותו פרק זמן כלידה השנייה של הקיור. כנראה שהוא צודק.
"הד און דה דור", התוצר של אותה תקופה, היה האלבום שבו פרצו לראשונה מהשוליים למרכז הבמה, והפך אותם מלהקה בסדר גודל בינוני בבריטניה ולהקת קולג'ים מצליחה בארצות הברית, למכונת להיטים עם הרבה שמן בשיער. סמית הרגיש שהוא בביטלס, הוא רצה את הסטרוברי פילדס שלו, כמה שיותר קליט ופופי היה המוטו, ו-"Close to Me" היה התוצאה. "קיס מי קיס מי קיס מי", שהגיע אחריו עם "Just Like Heaven", השמימי, הפך את הגל החדש של הקיור לצונאמי של ממש, ושיגר את הממונים על היכל התהילה של הרוק'נ'רול לרכוש מלאי ליפסטיק למאה השנים הבאות. סמית הרגיש שכל מה שחלם עליו כשהיה ילד בבית ספר דתי קתולי, מתגשם לו מול העיניים. קיור שיגרו להיט אחרי להיט וסמית הפך לאלוהים עבור המעריצים הרבים ולקדוש עבור המדיה. הוא היה כל כך מאושר באותם ימים, עד שהסתגר בביתו, לקח כמויות עצומות של אל אס די, הפסיק לתקשר עם חברי הלהקה והתחיל לחשוב ברצינות על המוות ועל גלגול נשמות. האושר, כך חשב, מגיע בעקבות אקדח רותח. דיסאינטגריישן, האלבום שהגיע בעקבות אותן חוויות מורבידיות נחשב היום לאלבום הטוב ביותר של הקיור ולאוסף שירי הערש המושלם לפני המוות.

מאז שנת 96', שבה נחשב סמית לזומבי, הוא מחכה לסיבוב הבא של גלגול הנשמות או לעלות באיזה סיאנס. אם התחייה של מוריסי הגיעה אחרי שבע שנים על מיטות שיזוף בשדרות סאנסט, של סמית תגיע אולי עכשיו, אחרי שמונה שנים גשומות. האלבום החדש והשלוש עשרה במספר- "דה קיור" שיצא בימים אלו, מסתמן, לפחות על ידי מבקרי המוזיקה בעולם, כמיני קאמבק עבור סמית, כשברקע מתנגנים ההדים הקיוריים גם במוזיקה של להקות צעירות כמו אינטרפול, ראפצ'ר והקילרז (שלפעמים ובעקיפין זה כמו להעתיק את הגניבות של הקיור), מהמוצלחות שבלהקות הנאו- אייטיז. אופנה היא כידוע דבר חמקמק, תראו איך הפכו האייטיז כמעט בין רגע מימי הביניים של העידן המודרני לרטרו החם של התקופה. הרושם הוא שזה שוב אופנתי ללבוש שחור, לצבוע בליפסטיק שפתיים חרוכות, לגדל שיח על הראש ולפרגן לטעם הגותי של סמית. אפילו סמית שנשאר עם אותה מלתחה כבר 25 שנים ופתאום הפך בחסות הרטרו לאייקון אופנתי, מאמין שההווה נמצא אצל לובשי השחורים. לכן זז לראשונה מעמדת המפיק והפקיד את הקונסולה בידיו המטאליות של רוס רובינסון, האיש של לימפ ביזקיט, קורן, דפטונס, אט דה דרייב אין וספולטורה, שהיה גם זה שהחתים אותם כעת לחוזה של שלושה אלבומים בלייבל שלו (מה שאומר שגם הפעם זה לא האלבום האחרון). וגם חברת התקליטים הקודמת של הקיור מצטרפת לחגיגה בלי הזמנה מיוחדת, כשהיא מוציאה את "Join the Dots", אוסף בי סיידים וקטעים נדירים מכל השנים.

אם חשבתם שבגלל הטאץ' המטאלי החדש שהביא רובינסון עבר סמית מטמורפוזה לפרד דרסט, אתם כמובן טועים. האלבום החדש של הקיור מחזיר אותנו חזרה לאיכויות של סוף האייטיז בואכה הניינטיז, והוא בועט ורלוונטי מאי פעם. הוא אמנם לא יעשה רעש כמו אלבום הקאמבק המדובר של מוריסי, אבל יעשה מספיק רעש כדי להימכר היטב. "אם אתה לא אוהב את התקליט הזה של הקיור, אתה לא אוהב את הקיור", הצהיר סמית לא מזמן, ונדמה שאנשים רבים שכבר איבדו מזמן עניין במוזיקה של הקיור יסכימו עם דבריו. בשיר אלט.אנד מהאלבום החדש, שבו הוא כבר מרכיב משקפי ראייה, הוא נשמע חד ואופטימי עוד יותר: "העולם נפלא, גדול ובהיר", הוא מהגג ומוסיף "אני רוצה שזה יהיה הסוף, אני רוצה שזה יהיה הדבר האחרון שנעשה". עם המפיק החדש, חברת המייק אפ החדשה שהוא מאמץ ("רובי הוו") והפופולריות החדשה-ישנה, בגיל 45 , נראה שלאוהב החתולים הזה יש יותר מתשע נשמות.