דיין שכל

מעטים הרגעים בהם עולם הספרות עוצר נשימתו, מגרד בביציו, ושואל את עצמו בתימהון רב: "ועכשיו לאן?!". כך היה כשהומרוס החליט לחשוף את "האודיסיאה". אותו הדבר התרחש גם כשטולסטוי שיחרר לפומבי את "מותו של איוואן איליץ'". גם כשג'יימס ג'וייס הוציא לאור את "יוליסס" (א' ו-ב')... ועד לשנת 1951, עת פורסם לראשונה ה"תפסן בשדה השיפון" מאת ג'.ד. סאלינג'ר. 53 שנים של ואקום ספרותי חלפו מאז - והנה לפני שבועיים באה גאולה!

היה צהריי יום ב' לפני שבועיים, ואני הקצתי משנתי. עד מהרה סיימתי את ענייני ארגון ההשכמה וכבר הייתי מול דלת הכניסה. בלי להתמהמה בהרהור מיותר בשאלה נוסח: "האם שכחתי משהו?", פתחתי את הדלת, ולפניי נגלה מחזה מופלא: ספר עב כרס ורב רושם בכריכה רכה, אשר הקרין מעליו שלווה נדירה של שנת-שבתון, מונח לו על שטיחון הכניסה לדירתי. לו היו מציירים את הרגע הזה- הכותרת המתבקשת הייתה ללא ספק: "משכנות שאננים".

גרוני השתתק וידיי החלו לרעוד. התקשיתי להאמין כי אכן אני מתרחש כעת, במציאות זו ממש, במה שאמור היה להיות: סתם עוד יום חול, שולי בחיי- אך במהרה התגלה כלא פחות מאבן-דרך רבת-חשיבות בקיומי הכושל. על מנת לוודא הריגה, שפשפתי עיניי בחוזקה, ושלחתי את ידיי הרועדות לקרב אלי את התגלית המסעירה. המשימה הושלמה בהצלחה: האובייקט הוצב במרחק 10 ס"מ מול זוג עיניי המשתאות, ובאופוריה אין-סופית, הקראתי בקול רם את הכתוב על הכריכה: "דפי-זהב 2004-2005, אזור חיוג 03". פלוס 4 סיווגים חדשים ומופלאים: "קופונים", "24 שעות", "הריון ולידה", ו-"דירות חדשות למכירה".

פשוט לא יאומן! הגאונות בהתגלמותה ממש כאן, על מפתן דלתי! מעתה, אם תתבקשו להביא ראיה כי הקולנוע, הטלוויזיה, הרדיו, המחשב והפורנו לא הצליחו להמית את הספרות והיא עודנה חיה ונושמת בעולמנו - הביאו מייד את "דפי-זהב" מהדורת 2004-2005 והנה יש בידיכם 1074 עמודים צהבהבים של הוכחה חותכת בהחלט! אז תן לכישרון ללכת במקומך- דפי זהב!

אם נבקש לקטלג את "דפי-זהב 2004-2005" לז'אנר ספרותי כלשהו (על-פי תיאורית הקלסיפיקציה: "שלוש צורות-הביטוי הטבעיות") הרי שיש לנו עסק עם: אפוס סוציאל-ריאליסטי טראגי. אל תטעו! אין המדובר בעוד מדריך-זול, שנאמר באותה הנשימה יחד עם: "עכבר העיר", "מתחתנים 2004", המחירון של יצחק לוי", וכו'... כי אם ביצירת אמנות ייחודית ומאתגרת. בעוד ש"עכבר העיר" ושות' מוגדרים בפשטות כ"זבל להמונים"- "דפי-זהב" זוכה לסטאטוס מרהיב שכולל ארבע מילים בלעז - כזה שכל יצירת, מופת שמציבה את הגאונות בספק, ראויה לו.

האפיון הראשון של "דפי-זהב 2004-2005" כ"אפוס" נובע מעצם היותו ספר מופתי, שעונה על החוק האפי החשוב ביותר: על היצירה להיות "סיפור רחב-יריעה בחרוזים". על אף כי חלקכם עשוים להרים גבה - "דפי-זהב" עונה בכבוד להגדרתו כ"סיפור": זהו סיפורם של עשרות-אלפי האינסטלטורים, המהנדסים, הרוקחים, הנהגים, ומתקיני המזגנים.

בנוגע להיותו "רחב-יריעה", אני משוכנע כי אין כל עוררין בנושא. גם באשר לחריזה, למרות תמיהתכם הצפויה, עומד הספר הצהוב בתקן הנדרש. כמו וולט וויטמן ו-א. צ. גרינברג משתייכת היצירה גם היא לליריקה אשר מבוססת על מוטיב ה"חרוז חופשי". סוג שירה נטולת חריזה מסודרת, חסרת משקל קבוע, וחסרת תלות בחוקים הפרוזודיים. לפיכך, ברוח "החרוז החופשי", שתי שורות כגון: "אלקובי אשר, ענבר 25 שוהם/ אלתר עוז, אלקנה/"- הינן שירה רשמית לכל דבר.

האפיון השני של ספר הספרים כ"סוציאל-ריאליסטי", מתאפשר כיוון שמבחינה ריאליסטית- "דפי-זהב" הינו שיא הריאליזם, (במטפורה זולה יוצא ש"דפי-זהב" הוא סוג של רנטגן לשגרת חיינו). שורות שורות של שמות ומספרים מביאים לנו את המציאות אותנטי בכל דף ודף. ובאשר לסוציאליזם - גם כאן אנו מגלים שוב כי היצירה שוברת שיאים. בין 1,074 העמודים של הספר אנו מתוודעים לסוציאליזם במיטבו: כשעורכי-דין וחשמלאים מאוגדים באותה הכריכה, וכשאמיר ויינברג ודניאל חכים חולקים את אותו הדף- הסוציאליזם חוגג!

מה גם ששורשיו של ה"ריאליזם הסוציאליסטי" מבוססים על התיזה הנודעת של לנין כי "החיים הם עשייה, יצירה". רק בספר המופת מהדורת 2004-2005, אנו יכולים למצוא את השילוב האולטימטיבי בין השניים, ואת המענה המוצלח ביותר לחזונו של לנין, לקיום אינטגרציה בין העשייה וליצירה. אני בטוח שלעולם לא תתפסו את פידל קסטרו הולך לישון בלי שקרא לפחות 25% מ"דפי-זהב" (נניח, מהאות א' עד לאות ח' במפתח הסיווגים).

האפיון האחרון וגם המשמעותי ביותר, הוא שיבוצו של הספר המוצהב כ"טראגי". על-פני היצירה כולה מתגלים סממנים טראגיים רבים, ואף לעיתים נדמה כי זו רק שאלה של זמן עד שהיצירה תקרוס ממנת יתר של טראגיות. ב-534 לפנה"ס הוצגה לראשונה הטרגדיה על ידי טפטיס איש איקאריה ובה נקבע כי בראשית כל יצירה דרמטית יבוא "פרולוג". הפרולוג הוא מעין מבוא שמטרתו להסביר את פרטי העלילה (זמן, מקום, דמויות...). בטרגדיה היוונית הקלאסית הייתה זו "המקהלה" שלקחה את האחריות על העניין. ואילו בימינו, במהדורה העדכנית של "דפי-זהב", הפרולוג עובר שיפוץ יסודי ומבוצע באמצעות ה"קופונים".

שוברים כגון: "50 ¤ הנחה על השכרת ציוד מקצועי לפוליש", או "20% הנחה על הדברת כול סוגי המזיקים"- מלמדים אותנו כי העלילה מתרחשת בתחילת שנות ה-2000 בארץ-ישראל: בזמן המיתון הכלכלי, שעתיד להיקרא: "הבהלה לקופונים". מה גם שזוהי תחילתה של הבהרה נחרצת כי הייסורים והכאב הם השולטים בנוף סביב.

בנוסף, הושתתו יסודותיה של הטרגדיה על הרעיון בו עומד האדם השוגה (הגיבור הטראגי) מול האלים- מול הגורל האכזר והבלתי נמנע. "חטא ההיבריס", חטא הגאווה, הוא המניע הכל-כך אנושי לשגיאתו היצרית של בן-התמותה. השחצנות, רבותיי, השחצנות. מקבילה עכשווית ל"חטא ההיבריס" ועונשו, אנו יכולים למצוא, על-פני הדפים הזהובים, בעמוד 187 תחת הסיווג: "אמני בידור". בתחום השיפוט של האות ט'. מבעד למרחבי השמות, בין שלל הליצנים ורקדניות הבטן, אפשר לזהות שם שהתכלה בבושת פנים מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי: מושיק טימור.

מי שהיה פעם חלק בולט מהפומבי רכילותי-בימתי-סלבריטאי-פופולרי, והיום הוא לא יותר מאשר חוצץ בין "טים טם הליצן", ל-"טל ורונית-תיאטרון סיפורים". מה יש לומר? אנטיגונה מתהפכת בקברה, וסופוקלס מתפורר מקנאה. בין האחרונים שיצירתם מוגדרת כ"טרגדיה" (אומנם "טרגדיה מודרנית", אבל עדיין טרגדיה) נמצא פרנץ קפקא, הזכור לטוב בקרב פקידי "הביטוח הלאומי" של צ'כיה. גיבורו הטרגי הגדול ביותר של קפקא הוא כנראה יוסף ק' מ"המשפט"- ואף הוא לעומת מושיק ט' נראה כמו איזה היפוכונדר זעיר, פרנואיד חובב. וחוץ מזה, בכול פעם שהספר הצהוב נופל על כף-רגלייך, הרי שזוהי הטרגדיה בהתגלמותה.

תיכף ומייד ניגשתי לארון הספרים, וחיפשתי מקום הולם להנחת היצירה הצהובה. לצערי הרב, בדיוק באותו הזמן סבל ארון הספרים שלי מפיצוץ אוכלוסין פרוזאי- כך שנאלצתי למצוא פתרון מקורי ופרודוקטיבי בהקדם.

מבלי לחשוב פעמיים, הנחתי ידיי על "שירים נבחרים" מאת אלן גינצבורג, על "הזר" של קאמי, על "המהמר" של דוסטוייבסקי, ועל "מאה שנים של בדידות" של מרקס- והשליכתם לפח האשפה. ומאז, כבר שבועיים, ש"דפי-זהב 2004-2005 אזור חיוג 03" ניצב בגאון על ארון הספרים שלי. מאדיר את שמי ומפאר את הפוזה הספרותית שלי.