הסופר היהודי הלא ציוני סטפן צוויג כל כך התפעל מהתקבצות היהודים מכל רחבי אירופה סביב ארונו של הרצל בזמן ההלוויה שלו ב-1904 עד שכתב ש"נדיר לראות כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד בכוח מחשבתו". באמירה הזו פתח עמנואל הלפרין את "הרצל והאגדה", המשדר המיוחד של ערוץ רוממה שעתיים נטולות חסויות לקלאב הוטל לוטראקי במלאת 100 שנה למותו של חוזה המדינה. במהלך הדיונים הפרטניים גילם הלפרין את דמות של הרצל. אם נתייחס למוטיב הזקן, הוא עשה זאת באופן מדויק למדי.
אבל נקודה משמעותית לא הוזכרה במשדר, למעשה היא כמעט לא מוזכרת לעולם. בניגוד לתדמיתו כחוזה המדינה הראשון, הרצל עצמו כתב שאילו היה קורא את ספרו של משה הס, "רומי וירושלים", לא היה מעלה את הרעיון. זאת משום שהס הקדים את הרצל בארבע שנים. ליתר דיוק, הקרדיט על היותו הציוני הראשון מגיע בכלל לשפינוזה שב-1660 קבע בספרו, "מאמר תיאולוגי- מדיני", שחוקי הדת אינם מתיישבים עם השכל, לפיכך ליהדות תהיה תוכן רק כשתקום מחדש כמסגרת מדינית בארץ ישראל כמו בימי התנ"ך אבל מה זה יותר מ-200 שנה בין יהודים?
בכל אופן, אף שהתחיל את הקריירה כעיתונאי, הבעיה עם הרצל היא לא הקרב על הבלעדיות. הרצל, ככלות הכל, הוא מי שגם ניסה לבצע ולא רק לכתוב. הבעיה העיקרית נעוצה בכך שלו הציונות הייתה צועדת צמוד לרעיונותיו של מי שהגה אותה, ראש הממשלה שלנו היה נא להרחיק ילדים מתחת לגיל 14 - טומי לפיד. בדומה למצע של שינוי, הרצל ביקש ליצור ציונות מדינית, אירופאית בתרבותה, קפיטליסטית, רציונלית לחלוטין, נטולת תוכן מקורי, מה שאיפשר לו ב-1903 לצדד בתוכנית אוגנדה.
בתרגום מדויק מגרמנית שם ספרו הגורלי של הרצל מ-1896 הוא "מדינת היהודים". לא "מדינת יהודית", כפי ששוכתב מאוחר יותר. מה שלכאורה נתפש כהבדל סמנטי הוא למעשה הבדל משמעותי. מדינת היהודים היא מדינה בעלת רוב יהודי אבל ללא מאפיינים יהודיים. מה שנשמע במחשבה ראשונה כרעיון אוניברסלי ונאור הוא במחשבה עמוקה יותר צורה של גזענות ללא תוכן. אם אתה מעדיף יהודים כקבוצה אנושית ללא זיקה לתוכן של היהדות כרעיון מוסרי, דתי, סוציאלי, מוזיקלי, כל רעיון שתבחר לקחת מהיהדות ובלבד שיהיה בעל תוכן - אתה, למרבה הצער, עוסק בסוג של גזענות.
ההסתייגות הידועה של הרצל מכל מה שמריח כדתיות והעובדה שהפיגום הבסיסי עליו נשען, כשבנה את רעיון המדינה ליהודי,ם היה הצורך להימלט מהאנטישמיות ולא הצדקה מוסרית, מסתמנות כבעיה קשה עם האיש שלשמו התכנסנו כאן. הטיעונים שאני מעלה נגד הרצל נשכחו במרוצת הדורות, אבל הם אינם חדשים בפולמוס היהודי. כבר בתקופתו של הרצל תקף אחד העם את ה"ציונות המדינית" שלו והאשים אותה בהישענות על האפשרות הדיפלומטית-כלכלית להשגת מדינה ולא על התוכן המוסרי שמחייב אותה. אחד העם ביקש להציג במקום זאת "ציונות רוחנית" שתתבסס על תרבות ומוסר. הדי הויכוח ההוא, שהסתיים בניצחונו של הרצל, נשמעים היטב גם כיום כשאנחנו והפלסטינים יורים אחד על השני בשם השאלה 'של מי האדמה' ולא 'איך צריך לחיות עליה'.
מבחינה טלוויזיונית, זה היה שידור רדיופוני, אם כי מעניין למדי. הלפרין הנחה בנינוחות סקרנית, הדוברים התנהגו בנימוס כראוי לדיון וינאי, ברם השילוב של שירי הלהקות הצבאיות כאתנחתא מוזיקלית במהלך התוכנית נראה לא פחות מופרך מרעיון הקמת המדינה בזמנו. אבל, כמו שאומרים אצלנו ברוממה אם תרצו אין זו אגדה.
המשדר אתמול בערוץ הראשון מצטרף למשדר המיוחד שהתקיים לפני שבוע בערוץ 2. בשני המקרים, כאמור, איש לא העלה את הבעייתיות שבהגות ההרצליאנית. הסיבה פשוטה: בטלוויזיה משוכנעים שדי בהפקת תוכנית טלוויזיה על הרצל כדי להתקרא תרבותיים. דיינו. מצד שני, הנה שבו ערוצי הטלוויזיה והוכיחו כי מורשת הרצל בכל זאת נשמרת במדינת היהודים גם כעבור 100 שנה: לא התוכן חשוב, אלא המסגרת.