פדרופיליה

לכתוב ביקורת על סרט חדש של פדרו אלמודובר, זה כמו לקפוץ לבריכה מלאה תנינים ולחכות שיאכלו אותך, וגם להבטיח לא לצעוק תוך כדי. למה? כי יצאתי מאולם הקולנוע בהרגשה שבסרט המורכב הזה יש ה-כ-ל. אפילו את בריכת התנינים לקחתי משם. לכן, גם מי שימצאו פגמים ב"חינוך רע", יאלצו להסכים שסרט שהוא "רק" טוב של אלמודובר, עדיין שוחה במים העמוקים של סרטים מעולים של יוצרים אחרים.

הסטודנטים לקולנוע בארץ יכולים להיאנח בקול רם: את הסרט הזה הולכים לנתח להם בכיתה עד זוב דם. "מורכב" היא המילה שממצה באופן המדויק ביותר את התחושה ש"חינוך רע" הותיר בי, היא בטח תופיע כאן באחוזים נכבדים (ספירת המלאי תתקיים בסוף), ולכן כל ניסיון לתאר את עלילת הסרט בפשטות יחסית נתקל בבעייתיות גדולה. אבל למען מי שעדיין לא ראה, הנה ניסיון לספר את הסיפור מבלי להרוס לכם את חווית הצפייה:

אנריקה ואיגנסיו, שני חברי ילדות שלמדו ביחד בבי"ס קתולי, נפגשים שוב כעבור שנים. האחד הפך לבמאי מצליח והשני הוא שחקן מתחיל. בילדותם היה איגנסיו מושא אהבתו הלוהטת של מנהל בית הספר, האב מנולו. אותו מנולו, תופס את השניים בלילה בשירותים, משעה את אנריקה מבית הספר ומשאיר את איגנסיו לעצמו, על כל המשתמע מכך. בחזרה אל ההווה: איגנסיו השחקן מציע לאנריקה סיפור קצר שכתב, המתבסס על חוויותיהם כנערים בבית הספר. כך נוצרים שלושה מישורי זמן: העבר, ההווה והבדיה, שנארגים זה בזה במלאכת מחשבת לכדי שטיח אחד צפוף, עשיר, שעיר, ומאד מאד יפה.

ואם כבר ביופי עסקינן, האהבה המקסיקנית החדשה שלי, גאל גרסיה בראנאל ("ואת אימא שלך גם", "אהבה נושכת"), הוא התגלית האמיתית בסרט הזה. חוץ מלהיות יפה באופן לא אנושי כמעט, הוא משחק לא פחות מארבע דמויות, אחת מהן של זהארה - קוקסינל שמופיע בשמלה מיוחדת, פרי עיצובו של קוסם הטקסטיל ז'אן פול גוטייה בכבודו ובעצמו (זה שכזכור עשה לדנה אינטרנשיונל תוכי).

חוץ מגרסיה בראנאל (יפה כבר אמרתי?) משחקים בסרט רבים וטובים, ביניהם בולטים פלה מרטינז שהשיל מעליו אי אילו קילוגרמים בפקודת אמן הקולנוע והדיאטות, וחאבייר קמארה, גיבור "דבר אליה", שמגיח בתפקיד של (עוד) קוקסינל משעשע במיוחד.

"זה כאילו שכל הסרטים מדברים עלינו", אומר האב מנולו לחואן (אל תשאלו מי זה), כשהם יוצאים מהקרנת סרט פילם נואר בקולנוע, שעות אחדות אחרי שביצעו רצח מתועב (אל תשאלו מי נרצח). לא במקרה יוצאים השניים מסרט פילם נואר. באופן מודע ומכוון בנוי "חינוך רע" במבנה פילם-נוארי קלאסי, כמעין הצדעה לז'אנר. גלימות כמרים שחורות, לילות שחורים בבית הספר, גורל שחור, ככה רצה אלמודובר את האווירה בסרט שלו. למרות שהוא טוען בתוקף שלא מדובר בסרט אוטוביוגרפי, הוא מודה ש"חינוך רע" הוא סרט אינטימי מאד מבחינתו. חינוכו של אלמודובר כנער עבר עליו בבי"ס קתולי, וחוויותיו כגבר צעיר והומוסקסואל במדריד המשוחררת משתקפים היטב בסרט, ולא משאירים ספק לגבי התמצאותו של היוצר בפרטי המציאות הגאה.

אז איך הסרט החדש של אלמודובר? בכל הקשור לצפייה בסרטים, אני מוצאת שני סוגי הנאות: "תוך כדי", ו"אחרי". הנאה "תוך כדי" היא הנאה פשוטה מהסרט בו אתה צופה, היא יכולה לקרות בסרטי איכות מופתיים כמו גם ב"מוצאים את נמו" וחבריו. "הנאה שאחרי" היא כבר סיפור אחר. הנאה מסרט אחרי שכבר ביצעתם בו את אקט הצפייה, מצריכה מהסרט מבנה רב-שכבתי, שיוכל להוות חומר לעיבוד במוחו של הצופה לשעבר. חומר כזה אפשר להשוות למסטיק: ככל שיהיה משובח ואיכותי יותר כך יימתח זמן הלעיסה.
לדוגמא - מסטיק עגול שטעמו נעלם כמעט ברגע שהתחיל, הוא בעל זמן לעיסה איכותי קצר. לעומתו, מסטיק מסוג אחר, שמאבד את טעמו אחרי יותר זמן, יהיה בעל זמן לעיסה איכותי ארוך יותר. ולמה אני משתפת אתכם בעולם הדימויים רווי הסוכר שלי? משום שנדמה לי שב"חינוך רע", מדובר במסטיק ששרירי הלסת יתחננו על חייהם לפני שטעמו ייעלם ונוכל לירוק אותו החוצה (או לבלוע, תלוי בסוג הלועס).
ספירת מלאי: המילה "מורכב" מופיעה 3 פעמים, לא כולל השורה הזו. לא נורא.