בואי, מיידלע, סבא ייתן לך סוכריה שלא נגמרת לעולם

ביום שלישי (1 במאי) ב-22:00 משודרת בערוץ הסרטים גירסתו המחודשת של אדריאן ליין לקלאסיקה הספרותית של ולדימיר נבוקוב, "לוליטה", שכבר זכתה לעיבוד קולנועי בתחילת שנות השישים על ידי סטנלי קובריק, ולא נעים להודות שערוץ הסרטים הוא בדיוק המקום המושלם בשביל הסרט הזה. אם בנוסף לרומן הפדופילי השערורייתי לוליטה הקטנה היתה גם נכנסת להריון מהומברט-הומברט או לפחות מעשנת קצת חשיש, אז כל העסק היה בכלל יכול להפוך לסרט טלוויזיה מצוין.

לאור הנושא הסופר-טעון והשמועות על הצרות שעשו לסרט הזה באמריקה, הציפיה להגעתו ארצה בשעתו היתה כל כך גדולה, כאילו מישהו פחד שלוליטה תגיע לגיל שהיא צריכה חזייה לפני שנזכה לצפות בפלא הסקסואלי כוסס הציפורניים.

מה רבה היתה האכזבה לגלות ש"לוליטה" של ליין הוא סרט ארוך, משעמם ומעצבן. קודם כל, הומברט-הומברט אמור להיות קרוע על לוליטה, ואילו ג'רמי "זה פדופיל זה?" איירונס לא מצליח לשכנע שיש בו גרם של חרמנות. ולא רק זה, אלא שלגמרי לא ברור למה. אם במקור הילדותיות והתמימות של לוליטה אמורים להדגיש את הסטיה של הומברט-הומברט, הרי שדומיניק סוויין (המגלמת את לוליטה) היא סתם נערה כוסית שיש עוד אלף כמוה בכל סדרת נוער בה אף אחד לא עושה עניין מהזלת הריר הקולקטיבית על הכוכבות - ולא משנה אם דומיניק תגמור במהלך הסרט אלף בזוקות שידבקו לה אחת אחת על הגשר בשיניים ובתום השימוש היא תדביק אותם בכל רחבי ניו אינגלנד.

תוסיפו לזה את ההיסטוריה של ליין בתור האחראי על "הצעה מגונה", "חיזור גורלי", "פלאשדאנס" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", ותקבלו פיאסקו קולנועי שלחלוטין הצליח לבטל כל שמץ מהרגשות המורכבים המתבקשים מעיבוד של "לוליטה". ההנאה היחידה שניתן להפיק מהסרט הזה היא עוד סיבה טובה לשנוא את מלאני גריפית, וזה כסף קטן אפילו בשביל ערוץ 4.