הכבשה דולי שורפת חזיות

הכבשה דולי היתה תמרור האזהרה האחרון. גם למין האנושי, אבל בייחוד לאקדמיה העברית ללשון. אחרי דולי, מדע בדיוני כבר לא תופס. המדע כבר אינו בדיוני. הוא מאוד מאוד, איך לומר את זה, ממשי. למעשה, כבר זמן רב שעולה צרימה חדה מהנחת המילה "בדיון" כעוקבת למדע. פחות או יותר מאז הקוסמונאוט הרוסי הראשון. אבל האקדמיה בשלה. מדע בדיוני. כאילו כלום. וכולם מחרים מחזיקים אחריהם בטבעיות. מדע בדיוני. תקשיבו לאבסורד. הוא מדבר אליכם. צועק. דולי היא אות רשמי לצורך בשינוי רדיקלי שיבוא מלמטה, מהעם. לכן אמרו מעתה בדיון מדעי. ושוב, בדיון מדעי. פעם שלישית וזה תופס.

"מוזיקת דם" (הוצאת כתר) הוא ספר בדיון מדעי גנטי-מיקרוביולוגי-ננוטכנולוגי-אולטרה-אפוקליפטי-אבל-היפר-הומניסטי-בעידן-הבין-גושי, שעל אף שהעולם המתואר בו אינו מעוצב ונשלט בידי מחשבים אלא בידי מיקרואורגניזמים תבוניים, במהותו הוא ספר סייברפאנק אמיתי, אחד מני בודדים שתורגמו לעברית. הסייברפאנק, תת ז'אנר חתרני בספרות הבדיון המדעי שקיבל תאוצה באמצע שנות השמונים, נוהג להתפלסף סביב הרעיון של עולם קיברנטי חדש ואמיץ שגיבוריו הם האקרים, אנטי-גיבורים פוסט-מודרניים אולטימטיביים, שמתמודדים עם אותן הדילמות האנושיות הבסיסיות רק במגרש משחקים אחר, מתוכנת עד אימה.

גרג בר, שהוריד לדפוס את חזון אחרית הימים הפרטי שלו ב-85', הגה עלילה נבואית שבנויה מאבני יסוד דומים וששואלת שאלות זהות, רק עם שינויים קלים. במרכזו מגפה נוירולוגית שמקורה בחטא של חוקר ביולוגיקה בשם וירג'יל יולם. במהלך מחקר פרטי במעבדה בדרום קליפרוניה מפתח יולם נאוציטים, תאים אינטליגנטיים, באמצעות שכפול ד.נ.א. לאחר שנגלה סודו הוא נזרק ממקום עבודתו אבל מספיק להזריק לדמו את החיידקים על מנת לשמר את תגליתו. הנאוציטים מתחילים ללמוד ולשנות את רקמת גופו וגופם של אלה שהוא בא איתם במגע. תוך מספר חודשים עוברת יבשת אמריקה טרנספורמציה מזורזת. בני האדם נמסים לשכבת חומר לא מזוהה שעוטפת את פני הקרקע. מכאן ואילך תיעוד פני המציאות החדשה נעשה בכמה קולות במקביל, דרך ההתמודדות עם הקטסטרופה של מספר ניצולים - חוקר נגוע שמסתגר במעבדה בגרמניה לשם לימוד המגפה, נערה "איטית", זוג אחים תאומים, ואמו של יולם - שהותרו בצורת החיים המקורית למטרות חקר ספציפיות של הגזע האנושי.

הטקסט נותן פוקוס מירבי למעקב איטי ומרשים מאוד בדיוקו אחר תהליך המרתו של גוף האדם, לקומוניקציה של הנאוציטים עם הנשאים שלהם, ובמיוחד לרגעי השתלטות הנגיפים על המוח והזיכרון, שמועבר ל"יקום המחשבה" הקולקטיבי - אזור אמורפי שמאפשר לכל סובייקט בפורמט החדש שלו להיות מי שהוא רוצה ולחוות כל חוויה שהוא רוצה.

בנקודה הזו מצויה התבדלותו של הרומן מבני סוגתו. התבוננותו על העולם שלאחר הקטסטרופה נעשית מנקודת מבט אופטימיסטית מובהקת. הספר רואה לנכון להציב בחזית הדיון את הרעיון בדבר ארגון מחדש של היררכיות, כשהכוונה לתמורות נדרשות גם באופן שבו מסודרת החברה האנושית וגם ברמת המקרו - האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ביחס לצורות החיים שמצויות סביבנו. ואם זו בלבד אינה סיבה מספיק נעלה לתיקון תחבירי פעוט אך עקרוני, אז כנראה שתקנה כבר לא תימצא לנו בתוך הבדיון המציאותי הזה.