באחת הסצינות בסרטו החדש של וודי אלן (חדש זה שם תואר מאוד יחסי לסרט מ-2003 שנמצא כבר חודשים בספריות הדי.וי.די) פונה דמותו של הקומיקאי הצעיר ג'ייסון פאלק לחברתו אמנדה ותוהה: "את אוהבת אותי?". אמנדה חמוצת הפנים ממהרת להשיב ברוגז: "איזו מין שאלה זאת? רק בגלל שאני נרתעת בכל פעם שאתה נוגע בי?". כן, עולם כמנהגו נוהג, המיזוגניה של הבמאי הנוירוטי עדין חיה ונושמת. מי שאינו נושם בכלל ונראה מפרפר מזיקנה ועייפות הוא דווקא הסרט. "כל דבר אחר", בכיכובם של ג'ייסון ביגס המרשמלו ההוליוודי הלוהט וכריסטינה ריצ'י שמתהדרת בשיק של איכות גותית, בהחלט מיישר קו עם אלן המשעמם של השנים האחרונות, הבמאי שזקנתו מביכה את נעוריו.
בסרט חוזר אלן למחוזות הכל כך מוכרים לו של ז'אנר הקומדיה הרומנטית. אבל מי שבשנות השבעים חידש וניפץ קונבנציות שמרניות תוך שהוא בודק את הרומנטיקה והאהבה כמיתוס הפך ליקוי חיוור של עצמו. בהרבה דרכים מתכתב "כל דבר אחר" עם "אנני הול" המשובח של אלן והתכתובת הזו לא עושה חסד עם הבמאי הניו יורקי ועוד פחות מכך עבור הצופים. בדומה ל"אנני הול" שם נפתח הסרט בסופה של זוגיות הרי שכאן מוצג לנו סיפור אהבה שנמצא בשלבי סיום. פאלק ואמנדה מגלמים את הדמויות האלניות הקלאסיות של הז'אנר כשביגס משמש בסרט כאלטר אגו של אלן (כמובן בתפקיד קומיקאי ניו יורקי צעיר כמו אלווי ב'אנני הול') וריצ'י נכנסת לתפקידה של דיאן קיטון. בדומה לאדוארד נורטון ב"כולם אומרים אני אוהב אותך" ולקנת בראנה ב"סלבריטי", גם ביגס מוותר מראש על נסיון ליצוק משהו מהפרסונה שלו אל תוך התפקיד ועושה לאורך כל הסרט חיקוי לא רע של אלן הנוירוטי והנרקיסיסט של הסבנטיז. נשאלת השאלה לשם מה נחוץ כל הליך השכפול הזה? אלן מסרב להתפתח ולחדש כפי שהבריק לעשות בצעירותו, וב"כל דבר אחר" הוא מסתפק בלייצר סרט שבקונטקסט של שנות ה-2000 הוא לא מצחיק, לא מעניין ובעיקר לא רלבנטי.
גבריות חלושת זרועות
אחת התימות המרכזיות בסרטיו של אלן לאורך השנים מתקשרת לבחינת הגבריות החדשה, האלטרנטיבית, בעלת הסממנים הנשיים (אינטלקט במקום שרירים). אך העיסוק בגבריות כזו בשנה בה המילה "מטרוסקסואל" זכתה בתואר "האטרקציה הלשונית של השנה", נתפשת כארכאית. תמה נוספת המתקשרת לגבריות חלושת הזרועות של אלן ומופיעה בסרט הזה ביתר שאת היא תחושת האיום שהוא (או פאלק בתפקיד האלטר אגו שלו) חש לנוכח נשים עצמאיות-חזקות-משכילות. התחושה הזו שתורגמה על ידי אלן ליצירת דמויות נשיות שטוחות ובעייתיות, נתפשה כלגיטימית בשנות השבעים ואולי אפילו באייטיז הדקדנטיות אבל היום זה פשוט בלתי נסבל. אופן בניית דמותה של אמנדה מקוממת ממש. הצלע הנשית בסרט זוכה להיות מטורפת קפואת הלב שלא מסוגלת לאהוב, ואף נהנית מהפרעות אכילה וצריכת כדורים משל היה מדובר באם-אנ'-אמס, ולא מהסוג של גונן שגב.
אבל המטורף האמיתי של הסרט הוא אלן עצמו, שמגלם בסרט את דייויד דובאל, קומיקאי מזדקן ופרנואיד שמונע מחרדות לקאמבק של הנאציזם והאנטישמיות ומשמש כדמות אב לפאלק. "כמו אלוהים, גם הפסיכולוג שלך מת ולא מדבר איתך", אומר דובאל לפאלק באחד מרגעי החניכה המשובצים לכל ארכו של הסרט. נראה כאילו אלן שהתהדר באתאיזם וקידש את הפסיכואנליזה כדת החדשה, התייאש גם מהסקטור של פרויד, וכעת כשאין לו עוד במה להיאחז הוא מתנהל בעולם כאנרכיסט פסיכוטי עם רובה וערכה להגנה עצמית. הפסיכוזה של דובאל, שלא נותר לו עוד במה להיאחז, בהחלט מתיישבת עם הסרט התלוש של אלן שאיבד את העוגן בעזרתו סיפק לעולם מספר לא מבוטל של יצירות מופת.