האמת, אוסף של דה לה סול הוא דבר מתבקש. ללהקה, שאחרי שני אלבומים בלבד הפסיקה לספק אלבומים שאפשר להגדיר בלב שלם "גדולים", אבל כן ניפקה לא מעט רגעי חסד של ראפ אינטיליגנטי ומשעשע באלבומים בינוניים, אנתולוגיה יכולה להיות לא פחות ממאסטרפיס. "דה לה מיקסטייפ" אינו האוסף הראשון שיוצא להם, אבל הוא ללא ספק התמוה באוספיהם, ועל אחת כמה וכמה, הוא פשוט לא מיקסטייפ.
" 3 Feet High And Rising", אלבום הבכורה של השלישיה מלונג איילנד ניו יורק, היה אחד מטרילוגיה של אלבומי מופת מהפכניים שיצאו במהלך 89'-90', ושינו את פני הראפ לנצח. שלושתם שילבו הומור עצמי, משהו שראפרים באותם ימים לא כל כך הכירו, ולקחו את עולם הסימפולים למקומות ססגוניים וחסרי גבולות. השניים האחרים היו "פולז בוטיק" של הביסטי בויז ואלבום הבכורה של א-טרייב-קולד-קווסט. דה לה סול היו ההומוריסטיים מכולם, התחברו לפופ סיקסטיז, ומייד הוגדרו "ההיפים של הראפ". למרות שגם אלבומם השני, "De La Soul Is Dead", היה מעולה, הראפרים כבר התייחסו אליהם כאל ליצנים, מה שאולי סירס את היצירתיות המתפרצת ברוב אלבומיהם הבאים, והפך אותם להיפ-הופרים קצת יותר "רגילים" ו"רציניים", אבל החזיר את כבודם האבוד בעיני הראפרים. והאם הרווח כולו שלנו? האוסף החדש אמור לכאורה לפנות למעריצים, כי הוא כולל קטעים "נדירים", אבל מעבר לכך שהוא מציג ברובו את הצד הסטנדרטי הפחות מלהיב ביצירתם, הוא בעיקר מחבר רמיקסים סבירים, קטעי אירוח מאלבומים שונים ומשום מה - שירים שהופיעו כבר באלבומים הרגילים. אז יש פה כמה שירים טובים, הופעות אורח של מוס דף ורמיקס הודי-אלקטרוני מגניב של באדמארש ושרי ל-"Me ,Myself And I", אבל הסך הכל יוצר תחושה של בינוניות שעושה עוול ללהקה, שבארסנל שלה יש כל כך הרבה הברקות.
דה לה שמעטה
8.7.2004 / 12:53