שתי מדינות לשני עמים

גדעון דרור, במאי הסרט ".comמקום עבודהwww." ששודר אתמול בערב בערוץ 1, לא היה צריך להתאמץ כל כך ולצאת להפקת צילומים מהשטח. לא היה גם צורך, במקרה הזה, לשכור את שירותיו של רפי לנדאו, הצלם. חומר מצולם עני בשפתו כפי שהגיש הסרט, המתעד בהקבלה מפעל טקסטיל מקרית שמונה אל מול חברת סטארט-אפ הרצליינית טריה, ממלא את ארכיוני הכתבות המצולמות של ערוץ 1 (שהפיק את הסרט) מזה שנתיים. וזו אולי הנקודה המרתיחה ביותר בכל הפרויקט הזה, שאכן מעמיד את שני הגורמים לאותה משוואה קלישאתית - טקסטיל מול היי-טק, מתכנת מול פועל ייצור, קרית שמונה מול הרצליה פיתוח - אך מסרב לעמת ביניהם באמת, לא כל שכן לצאת לאיזו אמירה כלשהי. שלבו את "מקום עבודה" במהדורת מבט, ואני מבטיח לכם שמלבד העובדה שמדובר בסרט באורך שעה, שום הבדל לא יורגש.

כולנו חיים כאן ומכירים את הנושאים בהם עוסק "מקום עבודה". ישראל, מדינה סוציאליסטית קטנה בעבר, ההולכת והופכת לקפיטליסטית וקטנטנה עוד יותר, מקיימת קריות היי-טק לצד מפעלים נושנים וכושלים. עיירות קשות יום לצד אזורי מטרופולין זכוכיתיים. הקיום הזה, שקשה במיוחד בשל המרחקים הקצרים בין קצוותיו, הופך כל צד למודע יותר למתרחש בצד השני ולקוטבי עוד יותר. האם "מקום עבודה" מטפל בכל אלה? לא ממש. כשמנכ"ל חברת ההיי-טק מסביר במשפט אחד מדוע השיטה הקפיטליסטית היא הנכונה (באמצעות "כי הטובים ביותר מנצחים" המוכר), הוא לא מקבל לפרצוף את השאלה הבוערת – ומה עם הפערים, שיילכו ויגדלו? כשתושב קרית שמונה מכריז כי היה מעדיף שבישראל יתקיים סוג של קומוניזם מתון, הוא אינו נשאל כיצד אפשר להנהיג זאת במדינה מערבית.

במקום זאת מעדיף "מקום עבודה" לעצבן ולהגיש על מגש כסף כמה דימויים מגוחכים וברורים מאליהם: המפעל מול המשרדים הממוזגים. חדר האוכל מול האפשרויות הקולינריות של ההיי-טק. מגורי מנכ"ל החברה ומגוריה של עובדת הייצור. תלושי המשכורת. 40 דקות אחרי התחלת "מקום עבודה", כשאחד הפועלים מפטיר לשר התעשיה "אנחנו חיים בשתי מדינות, ואתה לא מבין את זה", ממשיך הסרט בעקשנות להתעלם מההבלחות ולוותר על כל זווית חדשה או דעה קונסטרוקטיבית על המצב. לא התפלאתי כשלקראת סיום הסרט מבקש מנכ"ל חברת ההיי-טק מהבמאי שלא ליצור השוואה בין שני המצבים. מבינים? גיבור הסרט אפילו לא הרגיש שזה יהיה נושאו העיקרי והבלעדי של הסרט. נושא שהוכתב אך ורק על שולחן העריכה. ועל שולחן העריכה, מה אתם יודעים, לא כותבים תסריט.

בעיצומו של הסרט, ואולי ברגע החסד היחיד שלו, מסביר אחד מעובדי המפעל למצלמה מדוע לא ייתן לילדיו לגור בקרית שמונה, ובפרץ זעם רגעי הוא מפטיר: "למה שהילד שלי לא ישב ככה כאן מאחורי המצלמה וישאל שאלות?". אולי באמת היה עדיף.