באחת מהסצנות הפותחות את "יורוטריפ" (בגרסה הלא מצונזרת), קומדיית נעורים קיצית אבל גם מסע תיירותי אל אירופה, נקלע קופר האריס, החרמן של החבורה, אל ג'קוזי בו משתכשכות נערות צעירות בעירום. הוא מתריע בפני הבלונדינית האחרונה שנותרה בבריכה שיש לה לכלוך על השד. זו, בטמטומה המתפרץ, מתחילה לשפשף. קופר טוען שהלכלוך עוד לא ירד, וזו מלקקת את אצבעותיה טרם ממשיכה למזמז את עצמה. היא משפשפת ומשפשפת, מקרצפת ומלטפת עד שמגיעה חבורת בריונים והורסת את המסיבה. במשך שלוש דקות בוהים הצופים בשד מפלצתי, בלי קשר לעלילה, בלי שום נקודת השקה לסיפור. סתם, בשביל החרמנות.
ככה בדיוק בנוי "יורוטריפ". אוסף של בדיחות ורגעי פורנו רך שהקשר ביניהם מקרי בהחלט. סיפור המסגרת כאן הוא רק הצעה, כלי עזר למי שלא רוצה לתעות במרחב ובזמן, שכן לכאורה אפשר להנות יופי גם בלעדיו. "יורוטריפ" מגיע לארץ באיחור יחסי, אחרי שכבר יצא לאקרנים בארה"ב בסוף פברואר. המפיצים הישראלים העדיפו כנראה לשמור אותו לקיץ, העונה החמה לכל הדעות, כדי שישתלב בפקעת החרמנות המקומית. את התפקיד הראשי בסרט, סקוט תומס, מגלם שחקן אלמוני יחסית בשם סקוט מיכאלוביץ', לאחר שנחטף הישר מהחוג למשחק באוניברסיטת "יו.סי.אל.אי" הקליפורנית, וכבר הספיק להבטיח לעצמו מקום של כבוד בשני סרטים נוספים שיצאו במהלך השנה האחרונה.
סיפור המסגרת, למי שבכל זאת מתעקש על מידה בסיסית של בהירות נרטיבית, מגולל את סיפורו של סקוטי, עלם חמודות עם נחיריים הנוטים להתרחבות, הנזרק על ידי חברתו השווה, פיונה, ביום שסיים את הקולג', לטובת פאנקיסט-בשקל שאפילו חיבר שיר המתאר את מסכת הבגידות שלה עמו. עצוב ומדוכדך, מספר סקוטי את מעללי הפרידה הקשה באימייל למייק, חבר שהכיר במהלך לימודי גרמנית. מייק הנרגש מציע לחברו להיפגש. סקוטי הנחרד, המשוכנע שמדובר בסוטה, חורץ בזעם שלא ידברו עוד לעולם, אלא שמהר מאוד מתברר שמייק הוא בעצם מיקה, שאפה גרמנית הגונחת בשפת הפורנו, ושמקור הטעות בהגייה שגויה של השם. סקוטי נחלץ להצלת הקשר, ומחליט לטוס לגרמניה ולהיפגש עם הפרינססה, 'אהבת חייו', אחרי שחסמה את כתובת האימייל שלו. אל המסע מצטרפים קופר, החבר החרמן, וצמד אחים, שאפילו מתמזמזים לרגע במהלך הסרט, כשהם תחת השפעה כבדה של אלכוהול.
אל תפספס
אין מתח, אין פאנץ'
אלא שהמסע הזה, המזכיר מסעות קיציים קולנועיים קודמים כמו "רודטריפ", לא משתווה כלל וכלל למקור. אם ב"רודטריפ" הצופה נשאב אל תוך המסע ומתגלגל מצחוק לכל אורכו, הרי שב"יורוטריפ" אין קמצוץ של מתח, אלא רק עודף ציצים כדי לחפות על הכשלון. ההנחה שלבטח הנחתה את הכותבים הייתה ש"אירופה זה בטח מצחיק", וסיפור המסגרת משמש כאן כתירוץ לא תמיד מתוחכם, כדי לטייל באופן אקראי ברחבי היבשת הארורה הזו, ולצחוק על מנהגים לא כל כך מצחיקים. הקטע המביך ביותר בסרט הוא ההיתקלות של החבורה באוהדי מנצ'סטר החוליגנים באנגליה, בראשם וויני ג'ונס, הזכור לטובה מסרטי גאי ריצ'י, ומשחק כאן תפקיד משפיל. במקום לבנות מתח בריא, כמו בסצנה מקבילה ב"רודטריפ" שם החבורה נקלעת אל אחוות קולג' של שחורים, הסרט מתנהל על פי כל הכללים הצפויים ביותר: סקוטי מצהיר על עצמו כאוהד מנצ'סטר אמריקאי, מאלתר את המנון הקבוצה וניצל מאימת החוליגנים. אחד מהמרכיבים החשובים ביותר בקומדיה הוא המתח לקראת הפאנץ'. אלא שבסרט הזה לא רק שאין מתח, גם אין פאנץ'.
ובכל זאת, יש כמה רגעים קטנים בסרט שמעלים בדל חיוך, אם לא יותר. למשל, כשמגיעה החבורה לבסוף לגרמניה, היא פוגשת באחיה הקטן של מיקה. זה, הנראה תחילה כילד תמים ומתוק, מצייר לעצמו שפם, מסגל הליכה צבאית ומניף את ידו בקריאת "הייל'. כן, גם האמריקאים רואים בכל ילד גרמני היטלר קטן. אלא שהדוגמא הזו מצטרפת לשאר הדוגמאות בהן אירופה הופכת לסך-כל הסטריאוטיפים שלה. שוב הביג-בן מסמל את בריטניה, ושוב העוני מסמל את מזרח אירופה. אירופה נראית בסרט כשריד מתקופת הדינוזאורים ולא כמשהו חי וקיים. הסרט הזה, שמסגל לו מבט פטרוני, אפילו לא מתעמת עם אירופה או עם אלטרנטיבה אפשרית שהיא אולי מציעה, הוא פשוט מגחיך אותה. אין צל של ספק, שהסרט צמח מתוך זחיחות אמריקאית מופרזת ומתוך הנחה שתרבות יש רק אחת. כל השאר זה הריסות - חורבות של תרבות שהייתה ואיננה.