שמש בגיא בן-הנום דום

"מסע אל הדרום עם ישו" ("Searching for the Wrong-Eyed Jesus"), במאי: אנדרו דגלאס (ארה"ב/בריטניה, 2003)
12.7, 10.00, סינמטק 2; 13.7, 22.30, סינמטק 2

אנדרו דגלאס, במאי פרסומות בריטי, האזין ל"Wrong Eyed Jesus (Mysterious Tale of How I Shouted)", אלבום הבכורה של אמן הקאנטרי-פולק-אמריקנה ג'ים וייט, וניצת. הסיפורים המפותלים, משקלה הייחודי של השפה והרוח הבלתי מוכרת, זרקו אותו לחיפוש אחר המקורות. והרי התוצאה: "מסע אל הדרום עם ישו" (התעלמו מהשם, לא מדובר בסרט המטיף לחזרה בתשובה), סרט דרך שבו לוקח המוזיקאי וייט את הבמאי המעריץ לסיבוב בציביליזציה הוורסטילית, הארצית/גותית, שעיצבה את עולמו הפנימי.
הדרום העני והמנותק של ארה"ב צופן בתוכו אינסוף "מספרי סיפורים" – תושבים מקומיים המשתמשים בדמיון ובשפה כמפלט מכאבי היומיום ופורטים את תפיסת עולמם, את ה"אני מאמין" שלהם, דרך סיפורים אטמוספריים ומיסטיים המלמדים על איך העולם צריך או לא צריך להתנהל. רכוב על גבה של שברולט חלודה מודל 70', ג'ים וייט שואב מאותה רוח, ומשתמש בפלטפורמה הקולנועית כדי לתת אינטרפרטציה ויזואלית לשירים ההיתוליים שלו. הוא מספר חוויות אישיות על איך הריחות של הדרום לא נתנו לו מנוח כאשר נדד ברחבי תבל ועל ה"אמת" המצויה באותם מחוזות מרוחקים מהחלום האמריקאי המצועצע. וייט מפגיש אותנו עם מקבץ רחב ומסקרן של דמויות נטולות יומרה (בעלי מסבאות, ברמניות, אסירים, ראשי ערים עלומות, סופרים ומוזיקאים מובילים בתחום הקאנטרי האלטרנטיבי, דוגמת סולן סיקסטין-הורספאואר והצמד הנדסום-פמילי), המפריחות בשפתן הייחודית תיאוריות על אודות הדרום, ועוזרות לפענח ולנמק את הנוכחות הדומיננטית של דת, דם, אלימות ואש במוזיקה המקומית. "תיכנס לכל אחד מהקרוואנים פה ותשמע בכל אחד מהם את הסיפור הטוב ביותר ששמעת מימיך", אומר וייט למצלמה, וממשיך להסביר על איך בעולם עני הגרביטציה הרבה יותר חזקה, על איך אתה נמשך למטה, לאדמה, ועל איך כל יום הוא עוד מאבק, שמטרתו לא להיעלם. וייט משתדל להיות שגריר נאמן לעולם שהורכב בעבר בעיקר מאנשים קשיי יום (כורי פחם, חקלאים) וממטיפי דת. אנשים בעלי "לב גדול" שהמוזיקה הייתה עבורם כלי לשמירה על שפיות ואיזון, דרך נעימה לסגור את היום ואמצעי ללכוד ולמגנט את הקהילה (שלוש תכליות שמסודרות בסדר חשיבות יורד). הם ניגנו על בנג'ו רעוע או על גיטרה סדוקה וייללו אל תוך המרחבים האינסופיים הבחנות על העולם הבא (האלמנט הדמוני הודחק והקסם שבהמשכיות הודגש; כמו כן נשאב עידוד מסיום הדרך בעולם הפיזי והיכולת לשוב ולהתרועע עם הקרובים שהלכו לעולמם), על אהבה שלא מומשה (בדרך-כלל מסיבה כלכלית או בשל מחלה שהחריבה את הקן המשפחתי), ועוד תכנים בעלי זיקה אוניברסלית. "מסע אל הדרום עם ישו" אמנם אינו סרט יסודי/דידקטי על הדרום ועל המסורת המוזיקלית שהצמיח, אך הוא מצליח להעביר תחושה של מקום. מדובר בהרפתקה קולנועית ראויה, שיכולה לשמש הקדמה יפה עבור מי שנשטפו בגלי הפופולריות העולמיים של ז'אנר הקאנטרי האלטרנטיבי והאמריקנה, רכשו אלבומים של למבצ'ופ וג'וני קאש, וכעת מעוניינים ללכת עוד שלב ולהתחיל להפנים את מקורותיהם.

הבחנות קצרות על הדרום מפי שלוש דמויות בסרט:

"העיר הזו היא כמו סיר לחץ, מכבש. האנשים במרכז 'מושטחים' אל תוך הגביע, מתקפלים פנימה, ומה שנותר מסביב – פושעים, פנאטים דתיים ואמנים – צריכים למצוא דרך אחרת להתבטא, אחרת הם נאכלים על-ידי העיר הקטנה" (המוזיקאי ג'ים וייט מדגים את הדינמיקה הדרומית על גלידה וגביע)

"כשהייתי ילד, הקטלוג העבה של רשת החנויות סירס הגיעה לכל תיבת דואר בארה"ב. נדהמנו לגלות בקטלוג עולם שבו כל האנשים היו מושלמים. היו להם ראשים מדוגמים, עשר אצבעות – אף אצבע לא היתה גדועה – לא היו להם חתכים וצלקות על הגוף... במלים אחרות, בעולם שלנו כולם בעלי מום זה או אחר" (הארי קרוס, סופר)

"חבר שלי אמר לי פעם, 'בוא נהיה משהו, אפילו אם זה משהו שלילי'. כל עיר צריכה באד גאי, טיפוס שקשה לעכל. הם לא אוהבים אותי, חושבים שאני קצת מטורף לפעמים, אבל הם לא יותר טובים ממני. מתהוללים בשבת בלילה ובראשון בבוקר ואז הולכים ומתוודים בכנסייה. כולם פה פורעים בדרך זו או אחרת" (בובה דריין, בעל בר)

חמישה תקליטים מומלצים להשלמת הפריים:

The Handsome Family , "Twilight" (Loose)
16 Horsepower, "Secret South" (Razor&Tie)
Roscoe Holcomb, "An Untamed Sense of Control" (Smithsonian)
Dock Boggs, "Country Blues" (Revenant)
אמנים שונים, "Flowers in the WildWood: Women in early Country Music 1923-1939" (Trikont)

"חמש המכשלות" ("The Five Obstructions"), במאי: לארס פון-טרייר (דנמרק, 2003)
בית-שמואל, 9.7, 19.30; לב סמדר, 17.7, 12.15

אמרו עליו שהוא נאצי ופשיסט. שהוא בעל עור של פיל. שהוא קונטרול פריק חסר תקנה. שהוא מצליח לאתגר את הקודים המקצועיים הקשוחים של אביו הרוחני קרל דרייר ("ז'אן ד'ארק"), שהוא מעביר שחקנים סדנאות בגיהנום, גורם להם למיגרנות שלא נגמרות ומאלץ אותם, בסוף יום העבודה, לזחול ביזע לקרוואן מעופש. אינסוף תיאוריות, מעשיות וסיפורי גבורה מפוקפקים נבנו סביב אישיותו של הבמאי לארס פון-טרייר ("לשבור את הגלים"), אבל מעולם לא ניתנה לצופה הזדמנות לבחון אותם. עד עתה.
ב"חמש מכשלות", סרטו החדש, הוא שם את עצמו על השולחן, ומתכתב עם קהל הצופים והמבקרים. בנקודת ציר בקריירה שלו, כשהוא מתנדנד בין עולם הארט לתעשייה, רגע לפני שהוא זוכה לתדמית של רדיקליסט-מחמד שמשכפל אג'נדות, מגיח איש-הקרח הדני לחזית, פותח בנדיבות את הדלת שמובילה לחדר העבודה שלו ומזמין את הצופים להיכנס.
משהו בהתכתבות הכנה והמודעת של פון-טרייר עם השוק התדמיתי והתעשייה מזכיר את התנהלותו של מדען הפופ-סינמה הבלתי נלאה קוונטין טרנטינו, שבדקות הפתיחה של "קיל ביל 2" סוגר חשבון עם הצופה החכמולוג ועם הקולנוענים המתוסכלים שהפכו בעל כורחם למבקרים. תוך שימוש בדמותה של אומה טורמן, טרנטינו מייצר לעצמו מובלעה, ובעצם המונולוג המודע לעצמו שפותח את הסרט הוא מעביר בעקיפין מסר אישי לצופה: "זה בסדר, אני מודע למעשי, ואין צורך להזכיר לי שאני משחק את המשחק. טוב לי עם הכדרור הווירטואוזי ברחבה. אמנם חתכתי שני סרטים כדי לעשות קופה, אבל אתם יודעים שאני תותח בתחום, שעומד להגיש לכם חוויה קולנועית מסעירה שמעט מסוגלים לייצר כמותה. עזבו אתכם מכל הבבל"ת, והצטרפו להרפתקה". קאט, חילופי צבעים, המשך העלילה. ב"חמש מכשלות" פועל פון-טרייר מאותו מקום, ומייצר סרט עם אג'נדה מקבילה. הוא חושף בחוסר בושה את התנאים המצוינים שהוא עובד בהם (הקוויאר והוודקה המובחרת כלולים במחיר), דן בעקיפין בשיטות העבודה הרדיקליות שלו, ותוהה באופן לא רשמי באשר לאלמנט הרנדומלי/הרפתקני שמקבל ביטוי ביצירותיו. כאחד שהסתייג מסרטו האחרון, "דוגוויל", הביקור אצל פון-טרייר עשה לי רק טוב – למרות שאני בטוח שעבור חלק מהצופים הוא יאשר את התיאוריות האפוקליפטיות שיש להם עליו (וגם בכך, תודו, יש קסם). פון-טרייר של "חמש מכשלות" מצטייר בעיני כקולנוען דרוך ומלא חיים, שלא מתבייש בממון שצבר. הוא משתמש בו – ובמעמדו – כדי לאתגר בראש ובראשונה את גוף העבודה שלו, והוא לא פוחד להיכוות או להיכשל תוך כדי. הפאסון היהיר והנודע לשמצה של פון-טרייר הופך בסרט לסוג של סקרנות טהורה, דרוכה ויצרית. לסוג של שעשוע נשלט, שבאמצעותו הוא גם דואג לכך שיורגן לת, הבמאי הדני המסכן שעשה עסקה עם השטן והסכים להשתתף בפרויקט הזה, ייוותר דרוך לאורך כל מבחן הסיבולת היצירתית שפון-טרייר בוחר להעביר אותו. גם אם מדובר פה בעוד מניפולציה של סוחר הרגשות, כמו תמיד זה מרתק.

"לוס-אנג'לס בתפקיד עצמה" ("Los Angeles Plays Itself"), במאי: תום אנדרסן (ארה"ב, 2003)
9.7, 12.30, בית-שמואל; 13.7, 13.30, סינמטק 2

לוס-אנג'לס היא העיר הכי מצולמת בקולנוע, ועל כך אין ויכוח. לפחות לא אם תשאלו את תום אנדרסן, במאי הסרט "לוס-אנג'לס בתפקיד עצמה", שדי לוקח ללב בכל מה שקשור לעיר מגוריו (הוא חי באל.איי מאז 47', ובחיים האמיתיים מתפקד כפרופסור מן המניין בקליפורניה אינסטיטוט אוף ארט). סרט תיעודי זה, הראשון שלו, לוקח את הצופה להרפתקה תלת-ראשית, שבה העיר היא רקע להתרחשות קולנועית, דמות קולנועית ונושא קולנועי, כל זאת במטרה לחדד את חשיבותה של אל.איי בתרבות הקולנוע בפרט ובתרבות הפופ בכלל. הסרט, על 169 דקותיו, מורכב, באופן מפעים יש לציין, מפריימים הלקוחים מתוך סרטים שצולמו בעיר, כאשר אנדרסן משליך על גבם תובנות גיאוגרפיות, פוליטיות, היסטוריות, דמוגרפיות ועוד. בגדול, מדובר בשיר הלל חסר גבולות של פריק קולנוע לעיר שהיא עבורו מושא הערצה - מי ייתן ונזכה לראות סרט חם ואוהב שכזה על ירושלים באחד הימים. הבמאי מגשים פה חלום, וניכר שהוא שואב הנאה מתהליך מיצוי הידע "חסר הערך" שנצבר בקודקודו במהלך שנותיו על פני הכדור. אני חייב לציין שדי מרגש לצפות בהתרחשות שכזו מהצד. אם ניגשים לסרט עם הנינוחות והסלחנות הנדרשות, אפשר גם להפיק ממנו לא מעט, ובעיקר לזכות בסדנה מזורזת בנושא סרטי קאלט שצולמו בלוס-אנג'לס, דוגמת "הטריפ" מ-1967 בבימוי רוג'ר קורמן ובכיכובם של פיטר פונדה ודניס הופר, ו"L.A. Plays Itself" המקורי – סרט גייז/פורנו מיתולוגי המתאר בחדות את הרחובות הזועמים של הוליווד בואך 1972). הסרט אמנם סובל מקריינות מוגבלת ואנמית במיוחד, מבנייה תסריטאית בעייתית, מנבירת-יתר ומחוסר ריסון, אך עדיין מרגש בחלקים רבים. מומלץ לצופי פסטיבלים מנוסים ולחובבי הטריוויה הקולנועית מביניכם.

"גם עצים צומחים בקביליה" ("Et les arbres poussent en Kabylie"), במאית: ג'מילה סחראווי (אלג'יריה/צרפת, 2003)
10.7.04, 17.30, סינמטק 2; 14.7, 15.45, סינמטק 2

סרטה המינימליסטי של ג'מילה סחראווי שולח אותנו לרחוב צדדי בקבליה, עיירה שכוחת-אל באלג'יריה. עוד נקודה מפוקסלת ביקום הרווי. המצלמה הלא מתיימרת והאותנטית של מוראד זידי, אחיינה של סחראווי, נחה על הרחוב הצדדי ושואבת ממנו ברעב ובחדווה בולטת מלל, צבעים וריחות. בתווך, סחראווי, המתנהלת כאספנית כפייתית של תובנות, תרה אחר קבוצות האוכלוסייה השונות הממלאות את הרחוב כדי ללכוד ניואנסים ולנסות להפיק כמה שיותר דעות ותפיסות לגבי החיים בעיירה, ובאלג'יריה בכלל, בשנות האלפיים.
מדובר בסרט מאוד ריאליסטי, בעל פעימה אורגנית לחלוטין. לעתים נדמה כי הוא איטי מדי, אך התבייתות עיקשת אל המסך מוכיחה כי הוא מנווט בצורה אחראית, ושקצבו מוכתב על-ידי המקצב והקודים הפנימיים של העיירה שהוא מתרחש בה. ללא פוליטיקה חיצונית ובלי מחוות מיותרות, סחראווי מציגה פסיפס דמויות רחב שנע בין כוהני העיירה הזקנים והזקנות לצעירים חולמניים הרואים "רק אמריקה" בעיניים.
הסרט שוטח בפנינו את המציאות העגמומית באלג'יריה ונותן את הבמה לציבור הכפרי העני. אלה מזדעקים על העדר תנאי מחיה ראויים וזכויות סוציאליות בסיסיות ויוצאים נגד השחיתות השלטונית. נשמע מוכר? זה מתחיל מהמיקרו המינורי, עם חבורת הצעירים המתרגשת מכך שהולכים לנטוע ברחוב עצים ושהכביש במרכז העיירה ייסלל מחדש (מה שיאפשר ללכת בבגדים חגיגיים מבלי שידבק בהם אבק), עובר לגבר בטלן המזדעק כנגד הקפיטליזם וממשיך לזקנה עיוורת בעלת לבוש מסורתי המתעלמת באופן שיטתי מהסביבה, לועגת ליקום ומייחלת למותה. אלה רק חלק מהסיטואציות הנצרבות בעין המצלמה – מצלמה שמצליחה להיות ביקורתית בדרכה, וגם לשמש תמרור אזהרה. הסרט מותיר את הצופה בתחושה שזקני העיירה הם חבורה של אנשים טובי לב צנועים ופסיביים, שהשלימו עם גורלם ומתמקדים בשירת שירים נוסטלגיים ובשזירת פתגמים. גם לא ממש בוער להם לדחוק בצעירים לעשות אחרת. דור הביניים מוצג כמי שמסוגל אמנם להרים הפגנה אלימה (שיא הסרט הוא שריפה של סניף דואר, המזמינה את משטרת המהומות לעיירה), אך לא מסוגל ליצור מנהיגות ערה ובונה. והצעירים, המייחלים דרך קבע לשינוי ומבכים על השחיתות, נחשפים כחבורה של ברברנים נונשלנטיים בעלי מוסר עבודה לקוי, שרק רוצים למצוא את הדרך הקלה בחיים (ומוכיחים זאת באקט העצל של צביעת גדר האבן ברחוב).
"קביליה" הוא מסוג הסרטים שנבלעים דרך קבע בתוכניית הפסטיבל, מכיוון שאינו נופל תחת הערך "בידור". מדובר בסרט מהזן המלמד, כזה שמיועד לצופים סקרנים ששואבים סיפוק מללכת לקראת הפריים ולהשתמש באינפורמציה הבסיסית האצורה בו כדי לצייר תמונה עדכנית ונטולת ברק של מקום. קביליה, אלג'יריה במקרה זה.

"ישו, אתה יודע" ("Jesus, You Know"), במאי: אולריך זיידל (אוסטריה, 2003)
11.7, 22.00, סינמטק 2; 17.7, 09.45, סינמטק 2

"ישו, אתה יודע" הוא סרט דוקומנטרי מורט עצבים. זוהי דרכו של אולריך זיידל האוסטרי – למרוט עצבים, והוא מקפיד שלא לסטות ממנה. זיידל (שסרטו העלילתי הקיצוני הראשון, "ימי שרב", הוצג בפסטיבל לפני שנתיים) לא מתחשב בצופה אלא משתמש בו, הופך אותו לחלק מההתרחשות ומלהק אותו לתפקיד המצלמה המתבוננת. המצלמה/צופה ב"ישו, אתה יודע" מתפקדת כסוג של ישו אלטרנטיבי, מעין כומר לעת מצוא בכנסייה קתולית, שסופג שישה וידויים שונים מסדרה של דמויות יבשושיות וחסרות חן המוצאות נחמה בלהוציא את אשר על לבן תוך תהייה על גורלם אל מול נציגם הישיר בפרלמנט שבמרומים. מדובר בווידויים אישיים וסיזיפיים, העוסקים בגוף ובנפש ונעים בין התרפסות מוחלטת ועד השתאות, תהייה והתרסה. ברקע, בהוד והדר, על הקיר המרכזי בחלל, תלוי ישו.
הכנסיות המוצגות בסרט מזכירות שילוב בין גן חיות סגור למבקרים ובין מעבדה סטרילית. על אף שהצהיר בתוכניית הפסטיבל כי "מה שמעניין אותי הוא האינטימיות של בני-אדם הנושאים תפילה לאלוהיהם", ניכר כי יותר מכל, זיידל פועל ממקום אישי, מעט אגואיסטי, ומנסה להבין את אורחותיה של החיה האנושית, את הפטנטים של מנגנוני האדם. התחושה שעולה מתוך מקבץ המיצגים האנושיים שבסרט היא שזיידל מסתכל בקור וביוהרה מסוימת על היצור האומלל שלפניו, ורואה חיה כבויה שלא מפסיקה לנבור במחשבותיה ולנתח את פעילותה. חיה שמעדיפה לפשפש ולהתפלש בעורה בחיפוש אחר חיזוקים למעשיה, מאשר לחיות את הרגע בפראות אינסטינקטיבית. על הנייר לפחות, זיידל משתדל לא להביע דעה או לסמן מגמה. לא ברור אם הוא לועג לדמויות המגיחות ממחילותיהן וניצבות בגאון אל מול הבורא או מרחם עליהן. הוא משתמש בצילום אמין וכואב ככלי, שבאמצעותו הוא מבקש להוכיח שהעיסוק שלו הוא תיעוד פסיבי, נאיבי אפילו. אבל כבר באמצע הסרט, התחושה הפרטית שקיבלתי היא של תחב ועובש, של חולי כרוני, של משבר בלתי פתיר. זיידל גם מסגיר משהו מיחסו לכנסייה ולעבודת האלילים המתרחשת בה כשהוא בוחר להתעכב (בסוג של בעתה חצי מחויכת) על האימאז'ים הקדושים/צעקניים/קיטשיים, נעדרי האמת, שמוצמדים לקירות ההיכל.
עוד סוגיה העולה בסרט היא המציצנות בקולנוע. כבני אנוש אנו מגרגרים באושר כשניתנת לנו הזדמנות להציץ לחייו האינטימיים של הזולת. חלקים נכבדים בקולנוע העכשווי מתרפסים בפני צורך זה ומעניקים לצופה חופן מציצנות מעוצבת ומגרה, והופכים את המגבלה והסטייה לדבר סקסי או קומי (בדיוק כפי שהאסונות בקולנוע הפכו לאטרקציה בידורית מטשטשת. עמכם הסליחה על מתקפת הצדקנות). "ישו, אתה יודע" מצליח להזכיר שהאמת הרבה פחות אקזוטית. כשנותנים לנו להציץ מבלי לציידנו במשקפיים מעדנות/מרככות, אנו נשטפים בתחושה של קור וניכור. וזה לא סקסי. וזה לא קומי.