בחיים האלה כשרון כבר מזמן לא מספיק, ועל המזל אף פעם לא היה ניתן לסמוך. לפעמים מה שנותר זה לחכות בצד עד שיקרה משהו טוב או לפתוח פה גדול. הקונקריטס ורדיו דיפרטמנט קפאו בשבדיה יותר משנה עד שזכו להייפ המיוחל, רייזורלייט נעזרו בפה הגדול של הסולן שלהם, ג'וני בורל, ודי ג'יי שאדו פשוט מוכשר מדי בשביל להשאר בצד. 4 סיפורים קצרים על הצלחה.
הקונקריטס, "The Concretes" (EMI/ הליקון)
נתחיל מהסוף, של התקליט לפחות. "This One's For You", השיר שמסיים את האלבום הזה, הוא אחד השירים הכי יפים של התקופה. איך אפשר בכלל לעמוד בפני בלדה עצובה במיוחד, ששרה בחורה עם קול ענוג על רקע של עיבוד עשיר בכלי מיתר והרבה מאוד נבל? צריך להוציא חוק נגד כאלו דברים. ובכל זאת, דבר כזה היה חייב לקרות בשבדיה. חיבור בין קיצוניות מוזיקלית מרוככת ופופ כתוב היטב, בין סולנית שמרטיטה כמו בת-ים מאיזו אגדה וגישה שמגיעה הישר מהאקדמיה לאומנות על שם וולווט אנדרגרונד (הפרי האהוב על הקונקריטס הוא בננה). בינתיים, עד שמישהו בשטוקהולם יקרא לאיזו כיכר על שמם, הם שרים שיר מקסים על דיאנה רוס, זמרת אגדית ומקור השראה נוסף מאותו עשור שבו הם היו צריכים להיוולד - הסיקסטיז. שיר אחר, "Chico", מספר על חתול ששייך לסולנית הלהקה ויודע לנבא את העתיד. האם צ'יקו סיפר לה, שאחרי עשר שנים שהם קיימים ושנה אחרי שהאלבום הזה יצא בשבדיה, הם יזכו בחוזה הפצה בינלאומי ויעשו רעש בבריטניה? מי יודע. אם אתם בכל זאת תוהים מה קורה בשיא הקיץ של שטוקהולם, שגורם לחתולים ואנשים לנהל דו-שיח על העתיד, אתם מוזמנים להקשיב ל-"You Can't Hurry Love", סינגל אוף דה וויק ב-NME ופצצת רוקנרול סיקסטיזית.
שלא תטעו - לא מדובר באלבום מושלם. ממש לא. הוא נע בין רגעים מושלמים והרבה בינוניות. אם כל האלבום היה מלא באותם קטעים מושלמים, כנראה שהיינו צריכים לסגור את מחלקת המוזיקה של האתר.
ובכל זאת, קיץ עכשיו, ואם אפשר לזמזם אפילו את הקטעים הפחות טובים אחרי שתי שמיעות, אנחנו בהחלט מרוצים. לא שהיו לנו ספקות בקשר לזה הם שבדים, ובשבדיה יודעים לכתוב פופ כמו שאף אחד אחר לא יודע.
Radio Dept. , "Lesser Matters" (XL/BNE)
גם רדיו דיפרטמנט הם משבדיה, וגם האלבום הזה יצא שם כבר בשנה שעברה, ובצירוף מקרים מוזר יוצא עכשיו בהפצה עולמית עם הרבה רעש נלווה. דבר אחד אין באלבום של רדיו דיפרטמנט, שירים רעים. חוץ מזה יש בו באמת הכל: מפלי גיטרות בדיסטורשן א-לה ג'יזס אנד דה מארי צ'יין, מכונות תופים אייטיזיות, אלקטרוניקה מתונה ושירי פופ מתוקים, שחצי מהלהקות בעולם היו הורגות בשבילם. זה נשמע קצת בלתי אפשרי, אבל תחשבו עליהם כעל הרגע שבו M83 יתחילו לכתוב שירים, ויגלו שהם באמת מוצלחים בזה.
ספר שלם אפשר לכתוב על האלבום הזה, אבל באמת שאין טעם להמשיך ולספר עליו, הכי טוב זה פשוט להשיג אותו ולשמוע את "Against The Tide", "Why Won't You Talk About It?", "Keen on Boys" ושאר פיסות הפופ המבריקות שמרכיבות את האלבום הזה, עד שהרעש של הגיטרות יכניע אתכם. ואז לחזור ולעשות את זה שוב.
די.ג'יי שאדו, "In Tune and on Time" (Island, הליקון)
"מישהו בקהל מכיר את אנטרודוסינג? מה עם האלבום של אנקל או פריאמפטיב סטרייק? פרייבט פרס וקוואנום? בשעה הקרובה תקבלו גם בי סיידים, דמוז ורמיקסים, כל מה שתשמעו הוא שלי".
חסר לאותם אנשים בקהל, בבריקסטון אקדמי בלונדון, שלא יכירו את אותם אלבומים של שאדו. לא רק בגלל שהם חובה ושאם הם לא טרחו להקשיב להם, לפחות לפני ההופעה, הם לא ראויים להיות בה. אחרת, זה פשוט נטול עוקץ. כיצד יוכלו לזהות את הרמיקסים והסקרצ'ינג וכל התוספות המוזרות שהוא מעלה און ליין בכזאת גאוניות? איך ישימו לב למיקסים המושלמים ולקטעים הנדירים?
האמת, גם לאלה שמכירים היטב את הדיסקוגרפיה של שאדו קצת מוזר לשמוע כמעט שמונים דקות ברצף של המוזיקה שלו. מוזר כי כל שיר בעצמו הוא קולאז' בלתי אפשרי בין קטעים, ומוזר בגלל שלפעמים, עם כל הלהטוטים שהוא מבצע, אפשר בקלות להתבלבל בין הקטעים. גם בין כל הקטעים הגדולים שכמובן נמצאים בפנים: "Fixed Income" מהאחרון, רמיקס מגניב ל-"The Number Song" מהראשון, "Lonely Soul" מאנקל, "What Does Your Soul Look Like (Part 3)" מפריאמפטיב סטרייק ו-"Halfway Home" של בלאקלישס. אפשר לומר שזה כמו אוסף להיטים למתקדמים. גן עדן אבוד, שחור, שנמצא בין התקליטים של שאדו. המתכון לעשיית מוזיקה כזאת הוא פשוט. מה בסך הכל צריך? אוזניים מספיק טובות על מנת למצוא פנינים שאף אחד לא שמע, מגע זהב כדי לחבר בין כל אותם קטעים, ומחט במקום אצבעות כדי להביא בסקרצ'ים מושלמים. האם זה הופך את שאדו לגאון? לא. זה הופך אותו לבן של אלוהים.
רייזורלייט, "Up All Night" (Vertigo/הליקון)
מגע זהב, זה מה שכולם מבקשים. נערי היפ-הופ מגניבים, לפטופיסטים עם שפם, קשישי קאנטרי עם כובע בוקרים ונערי אינדי שמתים להיות הסטרוקס. במיוחד נערי אינדי שמתים להיות הסטרוקס. ג'וני בורל, הפה הכי גדול שידעה בריטניה מאז נואל גאלאגר, טוען שהלהקה שלו, רייזורלייט, יותר טובה מדילן. גם אם הוא היה מדייק וטוען את אותה טענה כלפיי ג'וליאן קזאבלנקס, הוא היה טועה ומטעה. למרות זאת, "Golden Touch", הסינגל החדש מתוך אלבום הבכורה שלהם, הוא שיר מנצח. אפשר להאמין שמידאס נגע בבורל באותו רגע, חבל ששנייה אח"כ הוא חזר לקאזבלנקס. כי שאר האלבום, איך לומר, לא משהו. חוץ מאותו סינגל בולטים גם "Get It And Go", שנשמע כמו שילוב בלתי אפשרי בין פאלפ והסטרוקס, שיר הנושא "Up All Night" הסטרוקסי אף הוא, ו-"To the Sea" שדווקא נשמע כמו, וזו כבר השפעה ממקור ראשון, טלוויז'ן. האם ג'וני בורל טוב כל כך כמו שהוא חושב? כנראה שלא. מצד שני מי צריך כשרון ייחודי או מזל כשיש לך כזה פה גדול.