חרש ביבבה

דווקא אני קניתי כרטיס לדאון-טאון תל אביב - הקאמבק של אמדורסקי לבמה אחרי כמה שנים של הפסקה לטובת עבודה אולפנית. אחרי הרבה יחסי ציבור, דיבורים וקידום מאסיבי מאוד, נרשמה התרגשות בקהל לקראת מה שהסתמן כהפקה גדולה ומתיימרת, שאורזת לתוכה את המי ומי של המוזיקה הישראלית. אמנים שהופקו על ידי אמדורסקי ואמנים שמעריכים אותו, והוא אותם. להתרגשות התווסף חשש מסלט מוזיקלי לא מאוזן, שסך מרכיביו עלולים להפוך לנפילה כואבת.

ההופעה נפתחה בשאגות בוז מנומקות מצד הקהל, אחרי שעתיים בחום המחניק של האנגר 11. ירמי קפלן התיישב על התופים, ג'וני שועלי תפס את האקוסטית ואמדורסקי ניגש למיקרופון עם חיוך, "ברוכים הבאים לדאון-טאון תל אביב, אתם מוכנים?" הקהל לא הגיב, אולי בגלל החוסר בחמצן, ואולי בגלל ההתעללות שנאלץ לספוג עד כה.

אספ פתח עם ביצוע עייף ומעייף של "15 דקות", שנראה כאילו נמשכו 15 שנה בגרסת דאב איטית במיוחד. אחרי שיר נוסף וללא התראה, שלמה ארצי הגיח לבמה, הקהל היה המום, ארצי היה נבוך. מי שרגיל לקהל החם של קיסריה, ניסה לעורר את הקהל החצי מת, אך כשל. הסופרסטאר הבא שקפץ להתארח היה אריק סיני, אולי הפיצוי האולטימטיבי על היעדר הסולן. המלמולים של אמדורסקי נשכחו לרגע כשסיני ביצע את "אור אדום כמו דם", מתוך האלבום האחרון שהפיק מי שמלמל לצדו על הבמה.

בשלב מתקדם יותר של הערב עלתה קרני פוסטל, או יותר נכון, עלה הצ'לו של קרני פוסטל כשהיא בעקבותיו. פוסטל נתנה את כל כולה, מרגשת, סוחפת ונראה היה שהקהל מתחיל להראות סימנים של עירנות. ההגברה הדפוקה שאפיינה חלקים נרחבים של הערב העיקה גם על חלקו של אביב גפן בפיאסקו: גפן פצח בשירה שאיש לא זכה לשמוע במשך דקה. בין השירים החל להתנהל על הבמה דיאלוג הזוי לחלוטין במסגרתו נראה כאילו אמדורסקי מנסה לומר משהו לגפן, שלא ממש הבין מה נפל עליו. בפועל התנהלה על הבמה הופעה של מתנ"ס עירוני כשאביב מנסה למרוח זמן ומכנה את אמדורסקי מגדולי האמנים בארץ. השניים החלו לגמגם ביניהם וכו' וכו'. לא יהיה מופרך להניח שהאירוע לא זכה ליותר מידי חזרות.

אחרי שעה וחצי מתחילת ההופעה, חלק ניכר מהנוכחים כבר התיישב על הרצפה, עייף מאוכזב ומשועמם. במרכז נותרו כמה דלוקים, שרקדו ורקדו, למרות שבראש לא נתנו להם בכלל. את האתנחתא הקומית של הערב סיפקו האחיות פיק, לבושות בבגדי עור הדוקים ומתוגברות ברוח מרד נעורים באווירת רוני סופרסטאר. וכך הפך "השיר הזה" להיות הדבר הכי בועט של הערב. חצי שעה לאחר מכן ההאנגר נשאר חצי ריק. הקהל עזב. נמאס לו מהפעלות הקלאב-מד של אמדורסקי, שלא הפסיק לצעוק: "אתם מוכנים?" ו-"תל-אביב דאון-טאון תל אביב, עכשיו תורכם".

את שיאו ההזוי של הערב סיפקה האשה שאיתו. עת עלתה מיכל אמדורסקי לבמה כשהיא מלווה את עצמה בצעקות "יאללה חאפלה". לא מעט פרצופים המומים נצפו במה שנותר מהקהל. מיכל פנתה אל בעלה ושיחררה משפטים כמו: "בוא לידי, אתה מפחד?, כן?, מה אתם אומרים? שאני אעשה לו עוד ילד?, שישלם!". ברגע הזה ההמון נסוג אחורה, וכבר לא הוטרד מהמחשבה על להחמיץ את הביצוע המרגש של ג'וני שועלי ל-"לעיתים".

ההופעה סיפקה כמה רגעים מאוד מרגשים כמו השירים עם סחרוף ופוסטל והאיחוד הקצרצר של אסקוט. נראה כאילו העבודה המושקעת בהופעות עם האורחים היוותה תוכנית גיבוי שבפועל אכן הצילה את המצב. היה עצוב לראות את אספ לא במיטבו, שוכח מילים, מתבלבל וממלמל. הערב היה ארוך מידי ועמוס יתר על המידה. דרושה היתה פשטות ויותר אנרגיה ולא מריחה אינסופית. אם כבר מעלים כזו הפקה של "חיים שכאלה", מן הראוי להשקיע יותר, לא לזרוק זין על הקהל וגם לא לצאת מנקודת הנחה שכל מה שתעשה יזכה לתשואות