התקליט החדש של מרסדס-בנד יצא זה מכבר אל השוק, ואני בדמיוני ראיתי אותו כמו גל צונמי ענק מתרומם מן הים, קיר של מים אדירים נע במהירות ומתנפץ בקול גדול על חופי תל אביב, מנער אותה, מציף אותה באנרגיות ושוטף ממנה את קורי השינה הגלגל"ציים, את הבינוניות, את השלולית. זה לא קרה. במקום קיר מים קיבלתי קיר זכוכית. קיר שעומד ומפריד בין האנרגיה של התקליט הזה לבין המציאות הישראלית העייפה. מה קרה? לא ברור.
בתקליט של המרסדס יש שירים טובים. יש גם כמה קצת פחות, זה נכון, אבל המכלול של התקליט ממלא אותך ברצון עז ללכת להופעה ולצרוח את המילים ביחד עם גל תורן, הסולן הסופר-כריזמטי, בעל המנעד הקולי הבלתי ייאמן והשואו של הלייף (בסדר, חוץ מגבסו). הגיטרות הFאנקיות, הגרוב המגנוב, הבס הקופצני, וכמובן המנעד, הו המנעד, גורמים להאזנה לתקליט הזה להרגיש כאילו עלית על גלשן גלים ואתה שועט לכיוון החוף במאתיים קמ"ש לפחות.
קליפ של הלהקה לשיר "המרסדס", השקיף עלינו ממרומי המקום השלישי במצעד כלשהו באם.טי.וי במשך אי אילו שבועות מכובדים, אבל אפילו העובדה הזאת לא הרעישה את עולמם של שוחרי המוזיקה בציון ההולכת ונבנית (או קורסת, תלוי באיזה צד של החומה אתם). חבל, ההחמצה כאן היא רק שלנו, הקהל הצמא למוזיקה ישראלית משובחת. במקום לשמוע את "את ואני", להיט הזוגיות הכי קרוב למציאות הישראלית ששמעתי מזה שנים, אנחנו נאלצים להתבחבש עם כל מיני תזוזות ישבנים ונענועי תחת שמושמעים ברדיו כאילו המהפכה הפמיניסטית מעולם לא קרתה, ועדיין אנחנו בתקופה האפלה בה לא נתנו לנשים להצביע בקלפי.
גבר, תשתחרר
"את ואני נביט בקשתות / נהלך בין החומות / נשלב ת'אצבעות / עם כל הריח של הפיגוע במדרחוב" שר המנעד בקולו האינסופי, אבל העם הלך לים לחפש פסקול של ים וציצים. הכי קל זה להאשים את העם, הוא ממילא יצא זכאי מפאת החום. אז האם באמת זה מה שמחפש עם הסגולה? ציצי וים? "מממ..." עונה לי קול גברי מוכר בתוך הראש, "ברור שציצי וים". אני מזהה את הקול: קולו של הגבר הנאלח מהפרסומת לגולדסטאר. "גבר, תשתחרר", הוא ממשיך ללא ליאות, "מה רע בכמה נענועי אגן? מה רע בקצת ציצי ותחת?". "אני לא גבר!" אני נזעקת מעמקי מקלדתי. "בגלל זה כולם בים, ורק את יושבת וכותבת את כל הבלה בלה המחאתי שלך" עונה לי הקול הגברי ורץ בבגד ים קטנטן לכיוון הכוסיות על החוף. הגברתי את המזגן ואת הווליום והמשכתי להקשיב למרסדס.
התקליט הזה הוא תקליט שמח. בכל הנוגע לעיבודים, הקוקטייל שרקחו ידיו המוכשרות של רונן (גיטרה) כוכבי מדויק מאד: מינון נכון של גיטרות מהסוג שמרגיש כמו גזוז ביום חם, יחידת קצב שיכולה להפוך שדה בטטות נייחות לצבא רקדני נ-נח-נחמ-נחמן מאומן (באדיבות בס-תופים של אלעד אלחרר ואורי גת, בהתאמה), וקולו של הו המנעד מרחף מלמעלה. אם להסתבך בהגדרות, אפשר לומר שמדובר בפופ-Fאנקי-רוק עם תיבול ירושלמי וטקסטים אינטליגנטיים, אבל כזה שלא נשמע כמו משהו שכבר שמעתם פעם, ובטח שלא בארץ הקודש.
אז בינתיים, אצלי בבית, אני מקלפת את הדיסק מעטיפתו המשעשעת (בובת מין מתנפחת ששרה בלהט אל המיקרופון), דוחפת למערכת ומפזזת להנאתי. אבל מה שבאמת צריך לעשות זה לרוץ אל סוכת המציל הקרובה ולתת למוזיקה של החבורה הירושלמית הזאת להשפריץ מהרמקולים על כל החוף. ועד שיבוא המשיח שינסה את שיטת ההפצה האוונגרדית, נותר לי רק לקוות שהחברים הירושלמים לא ישבו לנוח בספסל האחורי של המרסדס, אלא ימשיכו להרביץ בגיטרות בשבילנו.