בין סרסור ליום כיפור

אין כמו יום ראשון על מנת לרבוץ אל מול הטלוויזיה במשך ערב שלם ללא רגשות אשמה. הלום והמום משבוע העבודה האימתני שרק החל, אתה רק מחפש מול איזה ערוץ תוכל להתרווח, לנוח ולהפניק את ראשך האומלל. מסתבר שאי שם בצמרת קשת פספסו את אג'נדת המנוחה של ערב ראשון כי אחרת לא היה זוכה הצופה האומלל לקבל ב – 20:45 את התוכנית המתישה והמרגיזה "בין כרכור לסינגפור" בכיכובו של חיים הכט.
צפייה בתוכנית מביאה למסקנה שבמהדורה הבאה של מילון אבן שושן כבר תוכלו למצוא תחת המילה דמגוגיה את פרצופו המחייך של הכט. לאחר שהפחיד אינסטלטורים עד אימה וגרם לנהגי ישראל להביט בפחד מחלונם, יוצא הכט כסנאי פעלתן במיוחד להסתער על סינגפור. נקודת המוצא של התוכנית מתבססת על העובדה שבסוף שנות החמישים כשסינגפור קיבלה את עצמאותה, קבעה מדינה משוגעת זו, שישראל היא מודל החיקוי הרצוי לה. כמעט חמישים שנה אחר כך, סינגפור מככבת בראש כל הפרמטרים של מדינה מצליחה ומתוקנת, בעוד ישראל מתבוססת במי השופכין של העולם השלישי. כיצד קרה הדבר? תוהה לעצמו הכט ובצעקנות האופיינית לו יוצא למסע בירורים, תוך כדי התעלמות מוחלטת ממסורות בנות מאות שנים, מנטליות, הומוגניות-הטרונגניות חברתית, הבדלי תרבות ואותו דבר קטן וזניח, שנקרא הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לאורך התוכנית מטריד הכט סינגפורים שונים בכל תחומי החיים. שום דבר לא חומק תחת עינו הלטושה וידיו המתנופפות. התלבושת האחידה בגנים לילדים בני ארבע, חברת התעופה שמרוויחה מיליארד דולר, גבר בן שישים שמרוצה עד אימה מלנקות אסלות, קמפיינים לצמצום ילודה ובעיקר בעיקר עונש מוות לסוחרי סמים. אבל למה באמת לעצור בעונש מוות? מה עם אופציית קטיעת האיברים הישנה והטובה? אולי ישנה הכט את שם תוכניתו ל"בין ערד לריאד".
אין ספק שסינגפור מעוררת השתאות. ההישגים, הכלכלה, החינוך והמשמעת – הכל יופי טופי. אך למרות התלהמותו הבלתי נלאית של הכט והעריכה הצעקנית והזולה, נגלית תמונה מבהילה של מדינת משטרה סטרילית, שמייצרת רובוטים במקום אנשים. אך זה לא ממש משנה להכט. למי אכפת מחירות, חופש הביטוי ומאינדבידואליזם, העיקר שלא יהיו תורים בנתב"ג. נדמה שבעוד גברים ממוצעים עושים ביד עם פלייבוי, ספרות הפורנו המועדפת על הכט מסתכמת בספרו של אורוול, "1984". מעל הכל, הגשתו ההיפר-אקטיבית של הכט את התוכנית עלולה לגרום גם לגנדי בכבודו ובעצמו להושיט יד אל איזה ואליום קטן.

לפחות לאחר מריטת עצבים קשה זו, נוחת הצופה אל ידיו האמונות של ארז טל. לאחר ביטול החוזה המתוקשר עם ערוץ 10 ומנוחתו הארוכה, הציפיות לתוכניתו החדשה של מלך מידאס של הרייטינג, הרקיעו שחקים. "איפה אתה חי?" מספקת את הסחורה, אבל בתוספת צליעה ניכרת. את התוכנית ניתן לתאר כמחזור של "רק בישראל", מינוס הלימור ועם קורטוב "הכספת". ארז טל מנחה באותה חביבות קלולסית עוקצנית, הדר לוי, פליטת האקדמיה לצחוק, מתיישבת לקטע סטנד-אפ חמוד אך בינוני ושלמה בראבא, בתור מר שלו מוועד-הבית, הפציע לשני קטעים, שלמען האמת עוררו יותר מבוכה מאשר צחוקים. שמץ של מתח כלכלי גם שורבב לתוכנית עם משחק אינטראקטיבי, שמאפשר לאחד הצופים בבית לזכות בשלושים אלף שקל. את התנופה האמיתית של התוכנית ואת הדחקות הטובות מספק אסי כהן, שקיבע אתמול סופית את מעמדו כחתיך-אש וקומיקאי-על. כהן הפליא עם דמותו האהובה, הזמר קוקו, מגה-סטאר שפיתח שנאת ריקי גל קשה והרס מצחוק בתור עימרי, הילר הומופוב בעל מבטא הודי מזויף, שניסה לשכנע את הנשים באולפן להתלטף אחת עם השנייה. התוכנית אמנם הייתה חביבה, מצחיקה וסחבה את השעה ועשרים שניתנו לה די בקלות, אך קשה היה להתעלם מחוסר החדשנות ועייפות החומר. המודעות העצמית, שריחפה כרוח אלוהים על פני כל התוכנית, נועדה אולי בין השאר למנוע ביקורת על מחזורה של "רק בישראל", אך הייתה בעיקר מעייפת למדי. אבל עם כל הביקורת, אי אפשר באמת להתאכזב מארז טל ושותפתו לעריכה ולכתיבה, תמר מרום הסופר-מוכשרת, שהביאו כרגיל תוכנית מתוקתקת ובעלת מספר רגעים ששפכו מצחוק. מעלתה הגדולה ביותר של "רק בישראל" הייתה בהחדרת ביטויי סלנג קורעים במיוחד לשפה. נדמה שבתחום הזה, "איפה אתה חי?" תלך בעקבותיה. אסי כהן כעימרי ההילר כבר שיגר בתוכנית החדשה מספר פנינים כדוגמת הקללה פוסטמון והביטוי המעולה "אל תעשה מכל דבר אפרוח". אך עם כל הכבוד לטל ונבחרתו החדשה, נראה שבקשת צריכים להפנות כעת את עיקר מרצם לפיצוי הקהל על מופע האימים של הכט. התביעות על עוגמת הנפש כבר בדואר.