אולי זה לא מנומס לדבר על שני אנשים כאדם אחד, אבל במקרה דנן זה הם שהתחילו. הכוונה היא לצמד התקשורתי של ערוץ 10, צמד שמצליח לסקר כל אדם, כל אירוע, כל מצב, באותו האופן: חיוך ציני מלווה בדברי הסבר לעגניים. השניים מהווים נדבך מרכזי באחת התופעות המאוסות, "תסמונת האינטליגנציה הפופולרית". האינטליגנציה הפופולרית היא אותה קבוצה רבים מחבריה עוסקים בתקשורת, אבל לא רק - שתמיד יודעת מה נכון להגיד, מבלי לומר דבר בעצם. שניים מהזרם המרכזי של האינטליגנציה הזאת הם עמנואל רוזן וגיא זוהר. הם משדרים סוג של חוכמה תעשייתית, חוכמה צינית סדרתית שמנטרלת את החוויה החד-פעמית, הכעס או הצחוק; כסבון ששקע באמבטיה, זו חכמה חלקלקה מדי.
הבה ניקח כדוגמה את סוגיית ממשלת האחדות. כמו כל הכתבים והפובליציסטים, גם רוזן וזהר, עם החיוך המתמטי שלהם, לועגים לשמעון פרס על "הזחילה לממשלה". אינני טוען שאסור ללעוג לו. אבל הביקורתיות הכל כך צפויה, קלה ורווחת הזאת מצמצמת את האופציה לדרכי מחשבה אחרות. ניסיון להפעיל את שרירי ההיגיון עשוי לגלות שאולי פרס אינו כזה נלעג: אולי אנחנו עומדים בפני מצב עגום שבו הדרך המדינית השפויה היא להתאחד עבור ההתנתקות? אולי זה לא כה מגוחך כלומר, גם מגוחך, אבל לא רק שפרס בגילו ממאן לוותר על פעילות פוליטית? אולי יש משהו ראוי להערכה או לרחמים - באדם שמסרב לנוח רק משום שנולד בעידן בו פוליטיקה לא הייתה קריירה אלא ייעוד ולכן אין להפסיקה? אולי. מכל מקום, אלה רסיסי מחשבות מהסוג שזהר ורוזן לא סובלים: הכיוון הזה עלול להטריד את חיוכם.
זה שבועיים, לפיכך, שרוזן, כפרשן מדיני ומנחה "זה הזמן" בערוץ 10, וזוהר, כמגיש "היום שהיה" באותו ערוץ, מלווים את התהליך הפוליטי עם הלעג המיושן ל"רדיפה אחר הכסא והוולוו". בסוג של ביטחון שב"כניקי וחיוך מתנשא של מי שיודע ה-כ-ל, הם מסכמים את הנושא בשורה תחתונה והחלטית; אלא שבכך הם לא ממש רחוקים מהפוליטיקאים שמתעקשים לסכם הכל כ"מאבק אמיתי על אידיאולוגיה". הטענה שונה, החד- גוניות לא.
גם בהתייחסותו ליוזמת ההתנתקות של שרון, לנוכח פרשת האי היווני, היה רוזן עקבי. חודשים הציג בסרקזם את יוזמת שרון ככזו שנועדה להתחמק מפרשת האי, כשהוא גם מבטיח לנו הרשעה משפטית. והנה מתחוור שהפרשה סרה מהעולם הפוליטי ושרון דבק בעמדתו. גם העווית הצינית של רוזן לא משה מפיו. כמובן, לא הפגיעה בשמו הטוב של ראש הממשלה היא הצרה כאן. טענות כאלו תשאירו, ברשותכם, לאורי דן. הצרה היא שחטאו של רוזן כפול: הראשון נעוץ בכך שאם הפוליטיקה כה נלעגת בעיניו, יקום נא ויתעסק בספורט. הבעיה השניה היא שהציניות שלו מעקרת כל אפשרות לביקורת אמיתית, כל מחאה רצינית כנגד עוולות. זכרו: מי שתמיד צוחק על הכל תמיד סולח על הכל.
פרשת עולם הזוהר
גם אחרי זוהר עקבתי לאחרונה (השעמום, אתם יודעים). בימים שחוק החזיר עורר את הסערה הציבורית השבועית, הוא התגאה להציג את הנושא ב"היום שהיה" עם חשיפה על כך שבתלמוד העונש על אכילת חזיר הוא "בסך הכל 40 מלקות. לא נורא". בכך לעג, כהרגלו בקודש, לסוגיה מהותית מבחינת כל הצדדים. הטריק שלו, שהפך למסורת, הוא זיהוי איזה נקודה משעשעת-כאילו, עליה הוא רוכב ללא הרף. גם מפגין בקיאות וגם עושה זאת בסבבה. אינטליגנציה קלה ופופולרית, כאמור.
לו היה מזניח את הציניות לטובת מחשבה מאומצת, היה מגלה, למשל, שגם לפי הארכיאולוגים הביקורתיים ביותר לגבי אמינות התנ"ך ישנו סממן אחד שלא נתון למחלוקת: עוד בתקופה הכנענית, באזורים בהם ישבו יהודים אין עדות לעצמות חזיר, בניגוד בולט לשאר הסביבה. לא ברור מדוע, וככל הנראה לא אלוהים נתן את ההוראה, אבל כשיהודים בני זמננו מסרבים לאכול חזיר הם ממשיכים את המנהג התרבותי העתיק ביותר שנמצאו לו גם ראיות ארכיאולוגיות. לא הייתי מלקה את זהר 40 פעם על בורותו, אבל לפחות שימחק את החיוך.
אותה גישה לועגת-מתנשאת על הנושאים בהם הוא עוסק הנצה אצלו ביום שני ביחסו לגדר ההפרדה. "המומחים אומרים", הטעים בלעג, "שהיא מונעת פיגועים". מאידך, הוסיף באותו לעג רק לכיוון השני, "בשבעת החודשים נבנו 180 קילומטרים בלבד". מה שזוהר מנסה לעשות זה לצאת יוסי שריד דרך הביקורת על הגדר ולצאת ז'וז'ו אבוטבול דרך הטרוניה על האיטיות שבבנייתה. כך הוא מצליח בד בבד גם לקרוץ לעם וגם לפזול לבוסים שלו.
בפעילותם מעידים רוזן וזהר שכמו הדור הנוכחי בפוליטיקה הישראלית, גם הדור הנוכחי של מסקרי האקטואליה נחות מהדור המייסד. כי ציניות שיטתית היא לא אופן סיקור צעיר וחדשני. אדרבה: סיקור שאינו מסוגל להתרגש, לטובה או לרעה, הוא דפוס פעולה זקן שמעיד בעיקר על קהות רגשית.