על הטיסה מאמסטרדם לתל-אביב לא היו ערבים. "הם נוסעים ב- KLM" הסביר לי נוסע אחר. אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל יודעים, שאם יעלו על טיסת "ארקיע" יוטרדו ויושפלו, ולכן הם מעדיפים לשלם יותר ולהימנע מהחיכוך המיותר עם כוחות הביטחון הישראליים. כך נוצרת טיסה ליהודים בלבד אמצעי אפקטיבי, ללא ספק, למניעת פיגועי תעופה. אבל אני קיבלתי טיפול של ערבי כשחזרתי לפני שבועיים מהמסע שלי לאירופה. במהלך החיפוש החודרני התמונות שנותרו בפילם של המצלמה שלי הולאמו, הסיכה הקווירית שקניתי בפריס נשברה, וגילוי הכאפיה בשקית המיועדת לכביסה גרר מבט של בוז מצד הבודקת. סך-הכל שלוש שעות השפלה, ללא אפילו מראית עין של דאגה לביטחון נוסעי המטוס.
דב ארד לחופש נולד
לאחר שההטרדה הזו הסתיימה, ובטרם תם החיפוש שנערך על גופה וחפציה של ידידה שפגשתי לפני העלייה למטוס, שכל חטאה היה שהתחבקה עם המחבל השמאלני הראשון, הודיע לי מנהל הביטחון של נמל התעופה סחיפהול מטעם השב"כ, דב ארד, שאני לא עולה לטיסה ושלח אותי בחזרה לביקורת דרכונים. הפעם זאת כבר לא הייתה השפלה, אלא ניסיון לחנך אותי. "אני אראה לך מה אני יכול לעשות", הקדים לפני שנתן את ההוראה במכשיר הקשר שלא לעלות את התיק שלי למטוס. "קוראים לי דב ארד ואתה יכול לכתוב עלי מה שאתה רוצה ב'הארץ'" הפטיר, תוך שהוא מגלה בקיאות מפתיעה בעברי המקצועי.
שבוע לאחר שחזרתי יצא לאור הספר "אני נכון למות", שיצא בהוצאת "נהר ספרים", ומביא את דבריו של נלסון מנדלה בבית המשפט העליון בפרטוריה בפתיחת שלב ההגנה במשפט נגדו ב- 20 באפריל 1964. בתום המשפט נדון מנדלה יחד עם שבעה מנהיגים שחורים אחרים למאסר עולם בגין פעולות חבלה. אחרי 26 שנים בכלא, כשהוא בן 72, השתחרר והפך לנשיא דרום אפריקה הדמוקרטית, שזה עתה השתחררה מעולו של שלטון האפרטהייד.
כשחזרתי הביתה חיכה לי מכתב ממדינת ישראל המזמנת אותי למשפט באשמת התפרעות ותקיפת שוטר במהלך הפגנה נגד חומת האפרטהייד. קטונתי מלהשוות את המאבק שלי ושל חבריי נגד הכיבוש הישראלי למאבקם ההיסטורי של התנועות השונות בדרום אפריקה נגד האפרטהייד, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד מההיסטוריה של הארץ המסוכסכת ההיא. ללמוד על התפתחות של זהות לאומית ומרי אזרחי לצד גורם קולוניאליסטי אלים, על מאבק בין הילידים לאלה שבאו מיבשות רחוקות, על הימנעות משפיכות דמים ועל השימוש באלימות מבוקרת כאופציה אחרונה. כפי שעולה מתיאוריו המצמררים של מנדלה, גם שם לוחמי החירות השחורים הואשמו כקומוניסטים או כאלה המופעלים על-ידי שלטונות זרים, וגם שם מיעוט עקשן של לבנים נלחם לצדם של השחורים נגד האפרטהייד.
"הדמוקרטיה היחידה באפריקה"
מה שהופך את הטקסט הזה לחשוב היא כנותו של הדובר. אנו מצפים מנאשם שעונש מוות מרחף מעל ראשו להתגונן ולתרץ, להתפתל ולהתנצל. אך מנדלה מישיר מבט אל שופטיו ואל ההיסטוריה, ומפרט בצניעות את המעשים להם היה שותף במסגרת המאבק בשלטון האפרטהייד. ראובן מירן הוסיף לנאומו של מנדלה גם אחרית דבר המשלבת מעין יומן אישי מתקופת שהותו בממלכת האפרטהייד אליה הגיע כחייל משוחרר ב-65', יחד עם נתונים על ההתפתחות האידיאולוגית של האפרטהייד. כך לדוגמא הוא מספר על איש שירות הביטחון של דרום אפריקה, שדפק על דלתו ובמקביל לניסיון לשכנעו בכך שהוא שוהה ב"דמוקרטיה היחידה באפריקה", גם התעניין מתי הוא עוזב את הארץ.
בעוד לא הרבה שנים, וסביר להניח שזה יקרה במהלך שנות חיי, נהיה כאן מיעוט. מיעוט שתחת שלטונו מוחזק רוב של פלסטינים. אין ספק שאנו מסוגלים לזה מבחינת טנקים, מחסומים וחיילים צייתנים. מאלה יש לנו מספיק. אך האם נהיה מסוגלים לזה מבחינה מוסרית? האם יבוא היום שבו משהו במוסר היהודי הנשכח יבקע? הלוואי שנדע ללמוד מדרום אפריקה גם על איך חיים ביחד אחרי שנים של שנאה. איך חותרים לצדק לאחר שלטון העוול, איך סולחים לאכזריות וממשיכים ביחד תוך נשיאת זיכרון המלחמה והכיבוש.
*"אני נכון למות" / נלסון מנדלה, הוצאת נהר ספרים