גלויות מהקצה

קשה להסביר את זה ממרומי 2004, אבל בתחילת האייטיז, U2 הייתה להקה אלטרנטיבית (אז קראו לזה "אינדי"). מה זה אלטרנטיבית, היא נשאה את נס הדגל האלטרנטיבי, הגדרה שתמיד הייתה מחורבנת, לאותם גבהים אליהם מתרוממות עכשיו הגבות, שנחשפו ללהקה הזאת רק מהרגע בו הפכה למפלצת מיינסטרים, וקצת אח"כ למעצמה עולמית. קשה להסביר למי שבשבילו U2 מתחילה ב-"One" או בתקליט השמאלץ האחרון שלה, אבל שלושת האלבומים איתם פתחה את האייטיז, ובמיוחד "בוי" ו"אוקטובר", נשמעו אז, לאוזניים של ילד בן 14, כמו בעיטות כנות לפנים, כמו כאב הנעורים הכי מזוקק שנשפך מגיטרה-באס-תופים. הם היו שם לצד אקו והבאנימן (שהיום , בדיעבד, אני אוהב פי מיליון יותר), The Sound, הטירדרופ-אקספלודס, סימפל מיינדז, The Chameleons ושאר להקות האיים הבריטיים, שהגדירו דיכאון מהו, ושילבו השפעות קלטיות עממיות, וסגפנות ניו-ווייבית בשירה. אז זה איכשהו נשמע כמו הדבר הכי מסתורי בעולם. אבל לא משנה כמה כובשות היו שאר הלהקות, בונו צעק יותר חזק מכולם. נדמה היה שתקוע לו איזה פלפל חריף בתחת, ולאן שלא פנה, הייתה באוויר תחושת שליחות. לפני שזו הפכה למיסיונריות מייגעת. הציניות עוד לא הייתה מנת חלקו, וגם ככה היא מעולם לא נראתה עליו מגניבה.

אני זוכר את הבומבה שנחתה לי על הראש כשחבר הנפש שלי, יותם, אמר את מה שעוד לא העזתי לנסח לעצמי, כשיצאתי מהקרנה בקולנוע תל-אביב של סרט האמריקנה של U2, "ראטל אנד האם". לא ידעתי להסביר למה הייתי כל כך מדוכא, ואז יותם אמר את זה : "אני כבר לא מסוגל להאמין לאף מילה שלו, כשאני מסתכל לו בעיניים". פאק, האליל שלי הביט בי מהמסך הכי גדול בתל אביב, ובמקום לשיר לי את השירים שלו, הוא ניפח איתם שרירים.

דווקא היו ל-2U כמה שירים שמאד אהבתי אח"כ, במיוחד ב"אכטונג בייבי", אבל למרות שהיה לי ברור שאסור להאמין יותר לאף אחד שאומר שהדבר הבא שהוא יעשה יהיה 'להמציא מחדש את הרוק-נ'רול', במיוחד כשמה שיוצא לו אחר כך זה באמת כולה שקשוק והמהום. למדתי שזו לא חייבת להיות ההמצאה. זו רק צריכה להיות האש. מה שנראה אצל U2 של 88' כמו זיוף האורגזמה הכי מביך בעולם.

משהו בשירה של המילטון לייטהאוזר, הסולן של דה ווקמן, מזכיר לי את הדרייב המחוספס הראשוני, שהיה לבונו הילדון. הוא גם מזכיר, אין אפס, עוד מישהו שלא נוטה לדבר אל הבטן שלי, ג'וליאן קזבלנקס, הסולן של הסטרוקס. בהאזנה ראשונה אפשר לטעות ולחשוב שהווקמן הם הסטרוקס מחופשים לפיטר פונדה ב"איזי ריידר". אבל בעוד שהסטרוקס שווקו, בעזרת סוללת יחצנים, מעצבי שיער וכתבי אן.אמ.אי כ"דבר בגדול הבא ברוק-נ'רול", הווקמן כותבים את השירים ומבצעים עם הביצים, שלסטרוקס אף פעם לא יהיו. עיצוב השיער היחידי שיש פה, הוא של שיכור שהראש שלו נדפק על הרצפה, אחרי שהאישה שלו עזבה אותו. הם לא "הלהקה הכי גדולה בעולם", והלוואי שגם אף פעם לא יהיו. ולו רק בשביל הכאב המתוק הזה, שעובר לי בגוף, בכל פעם שהלייטהאוזר הזה פותח את הפה.

"Bows And Arrows", האלבום השני של הווקמן מוושינגטון, יצא בפברואר השנה בארה"ב, אבל רק עכשיו הגיע, בשעה טובה, לחנויות התקליטים הרגילות בארץ. האמת היא שדווקא אלבומם הקודם, "כל מי שהעמיד פנים לאהוב אותי כבר איננו", זכה להייפ אמריקאי סביר לפני כמעט שלוש שנים. וגםJonathan Fire Eater, שיחד עם The Recoys הייתה הלהקה ממנה נולדו הווקמנים, הוציאה אלבום טוב אחד ב-97' ( "Wolf Songs For Lambs"). אבל לאף אחד מהם אין את העוצמות הרגשיות של החדש. ב"The North Pole" מזכיר לייטהאוזר את רוד סטיוארט הצעיר, כששר עם פיית'ון לי ג'קסון את "In A Broken Dream" ב-72'. עם קצת מזל בשבילנו, והרבה פחות מזל בחיים שלו, הוא עוד עלול להיות הגרג דאלי הבא.

זו דווקא תקופה יפה לחדשנות. !!! ( צ'יק צ'יק צ'יק ) ו-TV On The Radio, לדוגמא, הן ההוכחה לכך, שמי שאומר שלא נעשים דברים חדשים בעולם הרוק, פשוט לא מקשיב, או לפחות לא מחפש. הווקמן, שמתחרה איתן בינתיים על תואר להקת השנה, לא ממציאה כלום, אבל היא גם לא להקת רטרו מזורגגת. קרוב לוודאי שאם בימינו הייתי בן 14, לייטהאוזר היה לי מה שבונו היה בשבילי, כשחשבתי ש"בוי" מושר על החיים שלי. מצד שני, אני שמח להתרגש כמו ילד בזמן אמת מ-"Bows And Arrows", שמזכיר לי את נעוריי, אולי כי כמו אז - אני מרגיש מישהו שמדבר בשמי על החיים שלי עכשיו.